אהבה מעבר לפינה

גברים, אלא אם קוראים להם אבי מלר, לא מעניין אותם כלום חוץ מהמשחק. הם רוצים לראות משחק טוב, שהקבוצה שלהם תנצח וזהו.
מה אכפת להם שאמא של ראיין גיגס היא כושית ואבא שלו לבן? מעניין אותם שרובר פירס בכלל נולד למשפחה פורטוגזית (למדתי השבוע ב"עולם הכדורגל" מנדב יעקובי. תודה נדב)? ולמי אכפת איזה מהשחקנים נשוי וכמה ילדים יש לו?

זה מעניין ורלוונטי רק שאוליבר קאן סופג שער מ-ז-ע-ז-ע מרוברטו קרלוס ואז כמובן אשמה המאהבת הזונה שלו, ואם הוא היה נשאר בבית ולא עוזב את אשתו אז בטוח שהוא היה תופס את הכדור ואולי באיירן מינכן היתה לוקחת את גביע האלופות.

אצלנו הנשים, זה עובד קצת אחרת. נכון, המשחק עצמו במקום הראשון וזה מה שחשוב, אבל, מה לעשות, אותנו מעניין גם איך החיים של דייויד וויקטוריה במדריד, למה נדבד לא מסתפר (הוא יכול להראות כל כך טוב בלי פוני) ואיך נראה דווידס – הגבר הכי קול על המגרשים – בחליפה. ואותי באופן אישי מאוד מעניין לדעת איך נראית החברה של נסטה (מישהו אמר לי שאני מאד דומה לה).
מבחינתנו כל הדברים האלה הם חלק מהמשחק. השחקן הוא דמות ולא רק חולצה עם מספר.

ומבין כל הסיפורים אני הכי אוהבת את האגדה על הצמד ממדריד – ראול ומוריינטס.

הסיפור ידוע: שני חברים. הראשון המלך הבלתי מעורער של הכדורגל הספרדי (ראול), השני חלוץ מוערך (פרננדו מוריינטס). שניהם צעירים, שניהם יפים, שניהם שחקנים גדולים.

שנים שיחקו שני החברים בחוד של ריאל מדריד והנבחרת הספרדית. שיתוף הפעולה ביניהם, ההבנה המוחלטת אחד את השני וכמובן הגולים של שניהם היו תענוג אמיתי. צמד חלוצים מסוכן שהפחיד את מיטב ההגנות באירופה.

ואז ביום בהיר אחד החליטו פיניקי והמוח של ריאל (פרז וולדנו) שהגיע הזמן להשתלט על העולם. הביאו את פיגו ואת זידאן ובהמשך את רונאלדו. וכשיש לך את רונאלדו בקבוצה מישהו צריך לשלם את המחיר והמישהו הזה היה מוריינטס. במשך חודשים נערך חרם על הכשרון השמנמן מברזיל אותו הנהיג ביד רמה ראול. גם האוהדים לא אהבו את השינוי והעדיפו את מוריינטס, אבל רונאלדו כמו רונאלדו כבש את לבם של האוהדים ושל חבריו השחקנים.

ומוריינטס? שנה הוא ישב על הספסל, מנסה להסתפק בפרורים ובדקות משחק מעטות שנפלו בחלקו. זה כמובן לא עבד, כי לקחת מחלוץ מוכשר את הזמן שלו על המגרש זה לקחת ממנו את הביטחון העצמי, וחלוץ בלי ביטחון, מה לעשות, לא מבקיע שערים.

בתחילת העונה עשה הבחור מעשה ועבר לשחק במונאקו. למה דווקא בקבוצה קטנה כזאת לא ברור. אבל דווקא בקבוצה הקטנה והסימפטית הזאת, עם שחקנים נפלאים כמו לודוויג ז'ולי ודדו פרשו, הוא נהנה ומבקיע. ולא לזלזל, הם גם מובילים את הליגה הצרפתית וגם ברבע גמר ליגת האלופות. ומי מפרגן לו? נכון, ראול, שבא לשבת איתו ביציע באותו משחק מופלא שבו מונקו קרעה את דפורטיבו 3:8.

ועכשיו, ביום רביעי מוריינטס חוזר לברנבאו.

תנו לי חיבוקים, תנו לי נשיקות, תנו לי מחיאות כפיים, תנו לי דמעות ותנו לי שער אחד קטן של מוריינטס לשער של ריאל ולא חשוב איך המשחק יגמר.

מישהו יודע איפה הטישו?

בוער לכם בלב, בראש או בלשון ואין לכם איפה לפרוק את זה? מערכת וואלה! ספורט מזמינה אתכם להיות פרשנים לרגע (או ליותר, תלוי בכם), סופרים או משוררים ולשלוח לנו קטעים שכתבתם, בכל סגנון כתיבה שעולה על דעתכם, בתנאי שיהיה ראוי לפרסום ובכל תחום הקשור לספורט.

מניתוח נקודות התורפה הטקטיות בהרכב החדש של מ.ס. אשדוד עד לסיפור, דמיוני או מציאותי, על חיי אוהד פינג-פונג, נשמח לתת לכם הזדמנות לגלות לעולם כוכבי כתיבה חדשים. את הקטעים שכתבתם, שלחו דרך ה"כתבו לנו" (בצד ימין באתר או בקישור למטה) או לכתובת המייל הבאה: sportssupport@walla.net.il . אנו נפרסם את המשובחים שבקטעים שנקבל בפינה "אש על הגולש" שבאיזור הטורים האישיים. גם מי שכבר פירסם טור, מוזמן לשלוח עוד אחד. אנא, ציינו את שמכם המלא.