"אני חייב להגיד את האמת, למרות שזה לא כל כך נעים, אבל כל הרבע הרביעי עמד לי ובסוף גמרתי". במלים אלו נפתח טור אישי המופיע ב'ספורט מעריב' מתחת לכתבה המתארת את הנצחון על הפועל בדרבי הכדורסל התל אביבי אמש. על הטור חתום אריק איינשטיין, זמר, מיתוס תרבות ישראלי, חולה ספורט ואחד מאוהדיה המפורסמים ביותר של הפועל ת"א.
גם אצל המתחרים, ב'ידיעות אחרונות', פירסמו טור אישי המלווה את סיקור המשחק. את מי לקחו שם? אריק איינשטיין כמובן. זמר, מיתוס...בלה בלה בלה. ב'ידיעות' (אולי בגלל הדלפה על הטור במעריב?) לקחו את אריק צעד אחד קדימה והציגו טור אישי בשמו על עמוד השער של מוסף הספורט.
בגרסת העיתון של המדינה לא הופיעו כמובן תיאורים של איברים שקופים ונוזלים נפלטים, אבל אחרי הקשקשת הדומה, על ההלם וההתרגשות ועל זה שזה לא משקף את המציאות, השלים עבורנו אריק את התחושה האישית שלו אחרי האקט הנ"ל, כשסיפר: "בסיום המשחק, אני יושב מול הטלוויזיה. מסתכל על האוהדים רוקדים באוסישקין, וכולי רועד. כמוני, הם רוצים להקפיא את הרגעים המתוקים בזיכרון, ולשמור".
לא נותר לנו אלא לקנא באיינשטיין, שגם בעשור השביעי לחייו לא צריך יותר מריגוש טלוויזיוני כדי להכניס את המערכת לפעולה וגם כדי להשלים שיגור מלא, אבל אם כבר נכנסנו פה לקטנות, אנחנו חייבים לשאול שלוש שאלות:
1. האם אריק תמיד רועד אחרי שהוא גומר, או שזה רק הכדורסל?
2. אם להקפיא, למה בבית מול הטלוויזיה?
3. האם מישהו חושב שאחת מהנחות היסוד של העולם המערבי - שתחרות מביאה לשיפור, תקפה גם במקרה של מעריב וידיעות?
האורגזמה של אריק איינשטיין
9.3.2004 / 15:30