איך נפלו גיבורים

לא הייתי קופץ, בחיי, אלמלא וואלה! מונדיאל. אלמלא שקדתי על רשימת השחקנים הגדולים בהיסטוריה, רגע לפני אותו מונדיאל (האם היום ניתן כבר להודות שהיה די מעפן?) ביפן ודרום קוריאה. לא הייתי נכנס לסוג של הלם, אלמלא קראתי קצת ועיינתי וצברתי מיילאג' סביר בהחלט בהתוודעות להיסטוריה של המשחק הזה, שמטרלל את העולם, וגם את פלה, כדורגל. אגב פלה, קטונתי כמובן, ובכלל – מי אני שאחלוק על מי שכבש שלושה שערים בשני משחקי גמר מונדיאל שונים, ואדם שלהוציא דייגו ארמנדו הוא שחקן הכדורגל הגדול מאז ומעולם?

ובכל זאת, ובכל זאת: כדורגלן ענק, בטח, אבל גם פוליטיקאי בסדר גודל בינוני, ובוודאי ובוודאי היסטוריון קטן. מה זה קטן, מיניאטורי. ובמה דברים אמורים? הם נוגעים לרשימת מאה הכדורגלנים הגדולים בהיסטוריה שפירסמה פיפ"א (רובר פירס? אתם בטוחים? אולי למרות הכל, מדובר בשגיאת הגהה?), עליה חתום, האחד והיחיד מספר 10. אז כן, הצורך במתן ייצוג לכל היבשות על הגלובוס ול(כמעט) כל המדינות על הפלנטה ולכל השחקנים שפלה ראה במקרה מבקיעים שערים ביומן הלילה של יורוספורט, ברור, אבל בכל זאת, בכל זאת, אל חאדג'י דיוף? וואט דה פאק...

מכיוון שהרשימה ארוכה וסימני השאלה רבים, ומכיוון שלא חוכמה להגיד מי לא, אלא צריכים להציג אלטרנטיבות, יתחלק העניין לשני פרקים. בפרק הראשון יוצגו השמות השנויים במחלוקת. בשני, שיופיע מחר, יופיעו שמות השחקנים שהיו צריכים להיות שם ומשום מה, לא שיחקו אותה.

1. הרנאן קרספו – ארגנטינה. חלוצה הסימפטי של צ'לסי, הוא אמנם כובש שערים מוכשר ובעל סיבוב מהיר שלא ייאמן על המקום, אבל מה הוא עושה שם?

2. חאבייר סאביולה – ארגנטינה. אם אליפות עולם עד גיל 21 היא קריטריון מספק לכניסה לרשימה המפוארת, אז אולי הבחירה היגיונית. אבל שחקן הספסל של ברצלונה ושל נבחרת ארגנטינה נמצא ברשימה. חורחה ולדאנו לא.

3. חאבייר זנטי – ארגנטינה. שחקן נחמד, תסרוקת נחמדה. פאסארלה אהב אותו מאוד, בעיקר את השער מול אנגליה ברבע הגמר בצרפת 98. אבל זנטי בפנים ואוסי ארדילס בחוץ? טוב, זנטי חתיך וארדילס סתם גמד. זה ההסבר היחיד המתקבל על הדעת.

4. ריבאלדו – ברזיל. שחקן גדול, אבל לא גדול באמת. בוודאי אפילו לא מועמד למקום בהרכב הגדולים של ברזיל בכל הזמנים.

5. רונאלדיניו – ברזיל. האם יש צורך להוסיף? אולי בעוד כמה שנים, אחרי מונדיאל נוסף והצעדת קבוצה אירופאית לאליפות (ואם זה לא מוגזם מדי לדרוש מהנסיך – אולי גם תואר אירופאי). אולי. גם אז, לא בטוח.

6. דאבור סוקר - קרואטיה. גבולי. בעייתי. חלוץ גדול, גם ברמת הנבחרת, וגם ברמת המועדון (ריאל מדריד, בעיקר). אבל, עדיין, לא אחד החלוצים הגדולים ביותר שנעלו פקקים ועלו על הדשא. אבל, כאמור, גבולי.

7. פאבל נדבד – צ'כיה. זה לא שיש לנו משהו נגד הקשר החרוץ, שהוא ללא שום ספק אחד הקשרים הקדמיים הטובים כיום בעולם. זה רק שבלתי נתפס שפאלניצ'קה, השוער האגדי נשכח מלב, וירושת הכדורגל הצ'כי לעולם הוא פאבל נדבד, עם כל הכבוד. והרי, יש כבוד.

8. בראיין לאודרופ – דנמרק. כאן, אני חושד, לא היה בטוח פלה מי הוא מי מבין הלאודרופים והחליט להכניס את שניהם, כדי לא לצאת פארש. מיכאל, נביא הכדורגל הדני המלהיב של שנות ה–80, בוודאי. אבל בראיין? שחקן אירופאי טוב מאוד. לא יותר. בטח לא אגדת כדורגל.

9. מייקל אוואן – אנגליה. גם כאן, גבולי. בעיקר בגלל השער ההוא מול ארגנטינה, בעיקר מול התחושה כי אוואן משחק כדורגל ומבקיע לנצח. אבל במושגים של כדורגל אנגלי, היו גדולים ממנו בהרבה (אפילו בליברפול – אחד, איאן ראש הוולשי, שלא מצא את מקומו להיכנס לרשימה), ובטח שבמונחים של כדורגל עולמי.

10. דיוויד בקהאם – אנגליה. מותג תרבות, נכון. עולה הרכב בגאלקטיקוס, נכון. חתיך משהו פחד, נכון. אבל סליחה, אנחנו לא קצת גולשים?

11. מרסל דסאיי – צרפת. כרטיס אדום בגמר גביע העולם הוא בהחלט הישג ראוי לציון, וגם כמה שנים ממש טובות במילאן. אבל אחד הבלמים הגדולים בהיסטוריה? חכו תראו מחר מי נשאר בחוץ ותתפלצו בעצמכם.

12. ז'אן פייר פאפין – צרפת. כובש שערים מוכשר. מחמיצן גאון. שחקן שהטביע את חותמו על עונה וחצי בערך בכדורגל האירופאי. אובר רייטד בהגזמה.

13. רובר פירס – צרפת. חידה, תעלומה, סימן שאלה לא מובן, כתב סתרים, אולי הבחירה הכי מגוחכת בכל הרשימה.

14. דויד טרזגה – צרפת. אני יודע שאופנתי לדבר על עידן נבחרת צרפת בכדורגל העולמי, ונכון שלזכותו של טרזגה עומד שער ניצחון בגמר אליפות אירופה לאומות, אבל גם לזכותו של אוליבר בירהוף, והוא בחוץ. אז מה העניין?

15. פטריק ויירה – ע"ע "דויד טרזגה". נהנה מהמוגבלות הטכנית של הקשרים באנגליה ונתן 15 דקות בגמר גביע עולמי. מצטער, זה עדיין לא מספיק.

16. מיכאל באלאק – גרמניה. נכון, המנוע מאחורי הגמר הגרמני במונדיאל האחרון ומאחורי עונת הקסם של לברקוזן. אבל היום, כשהוא משחק במגרש של הגדולים, קל לראות כמה הוא (עדיין) לא שייך לליגה הזאת. לפחות, עדיין לא.

17. עבדי פלה – גאנה. נכון, שחקן אפריקאי מצויין. לא פחות, אבל גם לא יותר.

18. ג'אנלואיגי'י בופון – איטליה. ללא מילים. בעיקר בהתחשב שעל הופעתה ההירואית של איטליה ביורו הקודם ניצח בכלל טולדו. תמוה מאוד.

19. פרנצ'סקו טוטי – איטליה. עוד כדורגלן מוכשר מן ההווה שעדיין לא הוכיח כלום בפרספקטיבה היסטורית עולמית. בעצם, אפילו לא איטלקית.

20. כריסטיאן ויירי – איטליה. עשו "העתק –הדבק" על הקטע של טוטי.

21. הידוטשי נאקאטה – יפן. כוכבה של המארחת הסימפטית של המונדיאל הקודם וכוכב ענק ביפן. אבל מה לו ולחבורה הזאת?

22. פטריק קלוייברט – הולנד. הבטחה שלא מפסיקה לא לקיים. שער ניצחון בגיל 17, במדי אייאקס המיתולוגית, נכון. אבל מאז? תייר אירופאי של שערים ברמת המועדונים. לא הרבה יותר.

23. רוד ואן ניסטלרוי – הולנד. מכונת שערים בת ארבע שנים. אבל גם לרונן רוקמן היו כמה עונות טובות במדי בית"ר תל-אביב. זו עדיין לא סיבה.

24. קלרנס סידורף – הולנד. שחקן טוב מאוד, שישכח רגע אחרי שייתלה את הסטופקס. בואו נודה בכך.

25. ג'ורג' וואה – ליבריה. שוב העניין עם להיות נחמדים לאפריקאים משתלט לפלה על השיקול הכדורגלני. לא שייך בגרוש.

26. רינאט דסאייב – רוסיה. שייך ועוד איך. אבל הגיע בתור הערה מקדמית למחר, לאחת השאלות הכי מוזרות שנשאלו בתולדות הרשימה המקושקשת הזאת: דסאייב בפנים ויאשין בחוץ? מה נסגר איתך, פלה?

27. אל האדג'י דיוף – סנגל. בחירה מקושקשת. אין דרך אחרת לתאר את זה.

28. לואיס אנריקה – ספרד. מחר, כשייתפרסמו שמות השחקנים שנותרו בחוץ, יהיה קצת מביש לחשוב על המקום ברשימה שתפס אנריקה, על חשבון שחקנים ספרדים גדולים ממנו בהרבה.

29. מישל אייקרס – ארה"ב. נו אופנס, ותוך שאנו מביאים בחשבון שהיום יום האישה הבינלאומי. אבל, סליחה?

30. מיה האם – ב"נייקי" בטח שמחים. אבל, שוב: נו, באמת.