באמא שלי, אם אתה לא סותם ת'פה....

אוהדי כדורגל הם זן מיוחד, על כך אין ויכוח. אפשר לדבר על עשרות סוגים של התופעות האנושיות שמאכלסות את היציעים ומי שהסתובב קצת יודע שבכל אצטדיון, אצל כל קבוצה, חוזרים כמה אוהדי אב-טיפוס שכאלה, שרק מחליפים את הצבעים. לכבוד פורים והעובדה שעברנו שבת בלי פצועים במגרשים, מגישים לכם את שבעת סוגי האוהדים המעצבנים ביותר, אלה שעושים חשק להיות במקום אחר, אבל שבלעדיהם הכדורגל פשוט לא היה אותו דבר.

את הטיפוס האופטימיסט קל מאד לזהות. איך? אין לו ציפורניים. לפעמים אתה אומר לעצמך – טוב שיש גם אחד כזה ביננו, אבל לפעמים בא לך לתקוע אותו מטר בתוך הדשא, שיתחבר למציאות. לא מדובר בהכרח באוהד שרוף, אבל כזה שמשוכנע שהקבוצה שלו היא מינימום ברצלונה. לפני המשחק הוא ישגע אותך למה צריכים לשים לקבוצה היריבה שבמקום הראשון ארבע חתיכות, אפילו שאתה עולה עם חצי הרכב נוער וחלוצים שלא שמו גול סיבוב שלם.

לזכותו רשומות כמה הצלחות של נצחונות בדקה ה-90, הרבה אחרי שכולם כבר התייאשו, אבל אתה לא מבין איך במשחקים שהקבוצה שלך לא עוברת את החצי – הוא עדיין משוכנע במיליון אחוז שהנה יגיע שער השוויון. לקלל? בחיים לא תשמע אותו, ההיפך. גם בפיגור 3:0, כשהפה של האוהדים מסביב כבר יבש מהיריקות לעבר הספסל, הוא ימשיך בשלו ויבטיל לכולם ש"יהיה בסדר".

אחרי שמסתיים המשחק והאורות באצטדיון כבר כובו, אתה תמצא אותו עומד ביציע לבד וממשיך לעודד. "לא נורא, שבוע הבא בבלומפילד ניתן להם בראש", הוא יצעק לשחקנים שהורידו את ההפסד במקלחת ולא יבינו מי זה האדיוט שחושב שבאמת אכפת להם.

כמו האופטימיסט, גם הטיפוס המנאחס לא סותם את הפה מהרגע שהוא מתיישב במקומו ועד שאחרון האוהדים עוזב את מקומו. הוא אוהד שרוף, מגיע לכל משחק, אבל לשבת לצידו, מותח את גבולות הסבלנות של האוהד הכי רגוע. לפני המשחק הוא יטען שאין לנו סיכוי וביתרון הוא יילל "הנה, הם משווים".

הפה שלו יכול לרדוף אחריך בחלומות. בפנדלים לזכות קבוצתך, כשכולם שותקים, רק אותו תשמע: "רק שלא יחטיא, רק שלא יחטיא, רק שלא..." אופס החטיא. בבעיטות החופשיות לחובת קבוצתך הוא יגיד, סטייל יורם ארבל: "החומה לא עומדת טוב, החומה לא עומדת טוב, החומה לא...", עמדה טוב.

אחרי המשחק אתה מנסה להעלם לפני שתשמע מה שיש למנחוס להגיד, כי מה שהוא יגיד לא יהיה טוב. אם הוא יבטיח "בשבוע הבא מנצחים בפתח תקוה", אתה יודע שתפסידו ואם הוא ייבב שוב "רק שלא נפסיד בשבוע הבא שוב", אתה יודע שחבל על הזמן – ההפסד כבר רשום.

אולי המעצבן מכולם. הוא נמצא בכל מקום, בכל טריבונה ואוהדי הכדורגל הוותיקים מוכנים להישבע שמדובר באותו אוהד שעובר ממגרש למגרש במטרה אחת ברורה: לזיין לנו את השכל למוות.

הוא חושב שהוא המאמן, הוא בטוח שהוא הבעלים ואין לו ספק שאם הוא היה החלוץ/בלם/שוער – התוצאה היתה אחרת לגמרי. הכי גרוע – בדרך כלל אין לו מושג על מה הוא מדבר. משהו בסגנון של: "איך נותנים לו כדור באגף אם הוא צריך בכלל לבוא מאחורה ולהכין למגנים". לפעמים אתה סתם תחליף מילה עם חבר שיושב לצידך. הפרשן, שיישב שורה מעליך, ייתן לך את הטפיחה בשכם ואחריה הרצאה בת חצי שעה שהוא חושב אחרת. "מי דיבר איתך בכלל", אתה תגיד לו, אבל הוא ימשיך בשלו כאילו כלום.

כולם באים ליציע כדי לעודד ולהתפרק קצת, אבל דחיל-רבאק, הבנאדם צריך גם כמה דקות כדי לפצח בשקט או סתם להתסכל קצת על מה שלא קורה על הדשא. כל היציע שר, כל היציע מעודד, אבל להבדיל מכולם, הכוכב נולד לא סותם את הפה ולא לשניה אחת. אתה לא מבין מאיפה יש לו את הכוחות האלו. מה מאכילים אותו בבית? איך זה שלך אחרי שני שירים נגמר הקול והוא ממשיך בשלו 90 דקות. הוא גם יהיה מעודכן בכל השירים ואפילו תוך כדי משחק ימציא שיר חדש או מילים חדשות לשיר קיים.

הכי מצחיק יהיה כשכל היציע צועק: "אבי נמני נשמה" והיציע של היריבים יענה: "אבי נמני בן זונה". ושוב היציע יצעק: "אבי נמני נשמה" ושוב היציע של היריבים יענה: "אבי נמני בן זונה". אבל אחרי שלוש פעמים כאלו, בהסכמה שלא נכתבה מעולם, שני היציעים מפסיקים. מי ממשיך בשלו? כמובן, הכוכב נולד. אוהד נשמה, אבל מוציא אותה לכולם מסביב.

לא ברור לך מה הוא עושה במשחק כדורגל. הפסנתרן מכונה כך כיוון שגם לך וגם לו נדמה שהוא הגיע לקונצרט ולא למשחק כדורגל. הוא מגיע מחוייט, נקי מכל פריט לבוש שמזכיר את הקבוצה שהוא אוהד ולפני שיניח את עכוזו המכובד על המושב הוא ינקה את המושב שלו היטב היטב עם מטפחת שתישלף מכיסו.

שמו הנוסף ניתן לו כיוון שבמשחק עצמו הוא עסוק במיליון דברים מסביב, רק לא בצפייה במשחק. ידבר בפלאפון, יתעסק עם ניירת, ינהל את היומן שלו. ואז, כשכל היציע יקפוץ משמחה, הוא פתאום ייזכר שהוא נמצא במגרש כדורגל וישאל את כל הסובבים: "מה היה? מה היה?".

כולם מכירים אותו, אף אחד לא סובל אותו. הוא מה שנקרא 'קוצים בתחת' וגם אם תפסת את המקום הטוב ביותר ביציע, לא תהיה לך ברירה אלא להחליף מקום כי לשבת מאחורי עץ הברוש זה הדבר המעצבן ביותר שיש. כולם מכירים את זה שבהתקפות של הקבוצה שלך קמים, גם 5 דקות לסיום אי אפשר לשבת, אבל עץ הברוש משחק לחץ 90 דקות. מתחילת המשחק הוא עומד כדי 'לראות יותר טוב' ועל הזין שלו כל מי שמאחוריו.

אם הוא כבר נענה לעשרות הקללות אליו, לטפיחות שהוא מקבל על הכתפיים ולקלמנטינות שנזרקות לו על הגב והראש, הוא יואיל בטובו לשבת אבל חצי דקה אחר כך הוא יחזור לעמוד. ואז במחצית, כשאתה בורח למזנון כדי לקנות משהו לשתות, מי בדיוק קופץ לפניך למוכר? נכון, וברור גם שהוא יקנה את הקולה האחרונה.

לשבת לידו זה כמו לראות סרט טורקי. אפילו אתה, כאוהד שרוף של הקבוצה, לא מצליח להיכנס למשחק כמו שהוא נכנס. הוא שותף לכל התקפה כמו חלוץ ולכל התקפה בצד השני כמו בלם. הוא לוקח ללב מסירה לא מדוייקת ומסוגל להזיל דמעות על איבוד כדור. אם הקבוצה שלך חטפה גול – הבנאדם גמור. טרגדיה שאפילו במחזה יווני לא היו מצליחים לייצר.

בסיום המשחק, נצחון הפסד או תיקו, הוא כמובן יבכה. כשתבוא ותגיד לו: "הלו, זה רק כדורגל", הוא יענה לך: "אין דבר כזה רק כדורגל. אלו החיים שלי". לראות לידו גול אליפות זה משהו שאי אפשר לשכוח כל החיים – בייחוד שחצי מהם תצטרך לבלות בייבוש החולצה שלך מהדמעות.