וויט-ראשן למנה עיקרית

בכל עונה ב-NBA ישנם מספר ציוני דרך, על פיהם יכול האוהד לחלק את השנה ל-"לפני ואחרי". ציון הדרך שלי השנה היה כשאנדריי קירילנקו עלה לפרקט למשחק האולסטאר הראשון שלו. זה כבר לא עניין חדש שאירופאים מופיעים במשחק האולסטאר, הרי פג'ה סטויאקוביץ' ודרק נוביצקי כבר היו שם. החידוש הוא הסיבה שבעטיה נבחר הרוסי קירילנקו לשחק במשחק היוקרתי – היכולת ההגנתית שלו.

כל אוהד כדורסל אמריקאי כבר הבין מזמן שהאירופאים יודעים לשחק כדורסל. בשבילם, הפרוטוטייפ (אב טיפוס) של הכדורסלן האירופאי הוא שחקן גבוה עם שליטה בכדור, יד רכה מבחוץ וראיית משחק מרשימה. אה כן, יש להם רק בעיה אחת – הם לא יכולים לשמור על עמוד תאורה.

והנה מגיע לו אנדריי קירילנקו, הידוע בכינוי המצוין AK47 (שילוב של ראשי התיבות של שמו והמספר שעל גבו), ושובר את כל הסטיגמות והסטריאוטיפים על השחקנים מ"היבשת הישנה". סוף סוף יש אירופאי שמוגדר כמומחה הגנתי - 'דיפנסיב סטופר' בשפת הכדורסל בארצות הברית.

קירלנקו רשם השנה אין ספור תצוגות הגנתיות מרשימה. מלבד שיתוק מיטב השחקנים בליגה, הרוסי הצעיר (בן 23, עונה שלישית בליגה) מדורג העונה רביעי בין החוסמים (2.73 למשחק) וחמישי בין החוטפים (1.98 למשחק). מדובר באחד השחקנים ההגנתיים הכי טובים בליגה ואם לא יבחר לחמישיית ההגנה של השנה מובטח, זה יהיה אך ורק בגלל שעל משבצת הפורוורד בה הוא משחק יושבים שניים משחקני ההגנה האימתניים של הליגה: טים דאנקן וקווין גארנט. גם בשאר האספקטים של המשחק אנדריי לא קוטל קנים ומציג ממוצעים של 17 נק' (באחוזים טובים מהשדה ומהשלוש) ו-7.7 ריב', שמציבים אותו כאחד משחקני האול-אראונד הטובים בליגה.

כולם יודעים שלאמריקאים יש אובססיה לסטטיסטיקה (זו גם אחת הסיבות שהבייסול – ספורט עם מיליארד ואחת קטגוריות - תמיד יישאר הספורט הלאומי) . בהתחשב באובססיה הזו, משחקי ליגות הפנטזי הן ממש התגשמות החלום האמריקאי. בליגות הללו מה שקובע הוא הסטטיסטיקה, ולא הנצחונות או ההפסדים. שם 47AK הוא כוכב על של ממש (עובדה שמראה על רב-גוניותו) ומדורג שם דרך קבע בעשירייה הפותחת, לצד שחקנים כמו קווין גארנט, טים דאנקן וג'ייסון קיד והרבה לפני שאקיל אוניל, אלן אייברסון ובטח לברון ג'יימס. לא כדאי לזלזל בחשיבות התדמיתית של הצלחה שכזו בליגות הפנטזי, מכיוון שמדובר בתחום שצובר פופולריות במהירות האור בכל העולם (וגם בארץ הקודש) והופך לאחד המדדים המובילים למצויינות בספורט המקצועני.

קירילנקו נלקח בבחירה מספר 24 בדראפט של 99' על ידי היוטה ג'אז. הוא הגיע ליוטה מצ'סקא מוסקבה, כשהוא לא יודע את השפה ולא מכיר את התרבות (קשה, קשה). נקודת אור אחת הייתה העובדה שהוא זכה להתחיל את הקריירה שלו תחת חסותם של שניים מגדולי השחקנים בכל הזמנים, ג'ון סטוקטון וקרל מלון. ועל זה נאמר - לא רע בכלל. אולי חשוב מכך, קירילנקו זוכה לשחק תחת ג'רי סלואן, מאמן שכל פילוסופיית המשחק שלו - ולא רק הצהרות לעיתונות - בנויה על משחק קבוצתי, שמייצר הגנת ברזל והתקפה יעילה, גם אם לא תמיד מלהיבה. סלואן, בעונתו ה-17 ביוטה, עשה לעצמו שם של שחקן הגנה קשוח כששיחק יחד עם בוב לאב בשיקגו בולס של סוף שנות ה-60. סלואן הוא אחד משלושה שחקנים בלבד שזכו לראות את הגופייה שלהם נתלית מתקרת היונייטד סנטר (השניים האחרים הם בוב לאב ושחקן בשם מייקל ג'ורדן). בעצם, אפשר להגיד שג'רי סלואן הוא הגירסא האמריקאית של דרור קשטן. יש ביניהם רק שני הבדלים קלים: לסלואן אין אף לא תואר אחד (גם לא מאמן העונה) והוא מרשה לכוכב שלו להסתובב עם תספורת מוהיקני שערורייתית.

קירילנקו, כמו מאמנו, הוא תמונת ראי של מדינת יוטה: הוא לא מתבייש להיות פועל שחור, מתגאה בזיעה יומיומית ועבודת צוות והכי חשוב - הוא יודע איך לעשות את עבודתו ב"דרך הנכונה". אה נכון, הוא גם לבן.

אט אט קירילנקו מקבל יותר ויותר כבוד מחבריו למקצוע, מהמאמנים ומהמנהלים בליגה, ונראה שכולנו נצטרך להתרגל למראה של האיטריה הרוסית שלא מפסיקה להילחם על המגרש, לחסום, לחטוף ולרדוף אחרי הכוכב של הקבוצה היריבה. תענוג.