הערבים באים

הערבים באים. ככה בשקט-בשקט הם מתעקשים להזדחל פנימה. להסתנן. אל הפנים שלנו, אל מסכי הטלוויזיה שלנו, אל יציעי הכדורגל שלנו, לתוך הקבוצות שלנו, לרשימת המאמנים והמנהלים שלנו, ואפילו, או הו, אל הנבחרת הלאומית שלנו. שלושה מהם לבשו אתמול את מדי התכלת-לבן. אם אחד זה מקרה, ושניים זה צירוף מקרים, שלושה זו תופעה. ואליד ועבד פתחו בהרכב, עבאס שותף בהמשך. אבנר כרמלי, מחבר "בעט אלון בעט" ואחיו לסדרת "הספורטאים הצעירים", ודאי מתהפך בשנתו.

שלושה, בהמנון. זה שהמילים שלו הן עד היום "נפש יהודי הומיה", כאילו אין פה הרבה יותר ממיליון אזרחים מוסלמים, ונוצרים, ודרוזים, ובהאים, ומה שתרצו, שגם הלב שלהם, מסתבר, הומה לפעמים. מה שאי אפשר לומר על הלב של אדהם, שנפצע בדרבי ברמת-גן בשבת. אדהם מטייבה. ערבי. ישראלי. אוהד הפועל ת"א. שיהיה בריא מאחלים לו כל אוהדי הכדורגל בישראל. אתרי האוהדים מאחלים החלמה מהירה. כמו שהם מאחלים לאמיר, כמו שהם מאחלים למני. מי בכלל זוכר שהוא ערבי-ישראלי, למי זה בכלל משנה כשהילד שוכב פצוע. הרי כולנו חברים בעם הכדורגל.

שטויות. לא כולנו. רבים ניסו לאחל לאדהם מעל במת "וואלה" איחולים שונים לגמרי. המערכת חסמה אותם. רבים עוד צועקים "טועמה מחבל" ו"רבאח מחבל" ו"דגו מחבל". אה, לא, דגו לא מחבל. טעות שלי. הוא סתם קוף. יצא יהודי אבל שחור. אז יש ערבים-ישראלים לקלל, יש שחורים-זרים לקלל, יש ישראלים-אתיופים לקלל, ומי שרק אפשר. כן, ויש גם קבוצה אחת בליגת העל שעדיין, מעולם, לא שותף בה שחקן ערבי. מועדון גדול דווקא. לא יצא.

אבל יש גם שתי קבוצות בליגת העם שהן ערביות, לראשונה בהיסטוריה. ויש גם קבוצה אחת ערבית, שכנראה תישאר בליגת העל, לראשונה בהיסטוריה (סליחה, שייע, יש שתיים כאלה, לא אמרתי כלום). ויש עוד ועוד שחקנים ערבים, ולא רק בסכנין ובנצרת, אלא מהתחתית ועד לצמרת. ומי בכלל סופר.

רק לפני כמה שנים עוד ספרו, ועוד איך ספרו, כי זה היה כל-כך קל. ג'ימי (טורק) מיפו, וזאהי (ארמלי) משפרעם, ולפניהם עלי (עותמן) מבית צפפא, ושאפיק (אל הוזייל) הבדואי מרהט, וכל-כך מעטים הם היו, שידענו כל אחד מאיזה כפר הוא בא. ומי שכבר הגיע לליגה הראשונה, בדרך כלל גם הגיע לנבחרת. כי כדי להיות ערבי ולהשתלב בקבוצה בליגה הראשונה, היית צריך להיות כל-כך טוב, שתהיה לך רמה של נבחרת. ועכשיו יש פתאום גם סתם ערבים. סתם שחקנים. כמו כולם.

דווקא בארץ הכדורגל, ארץ מרובת יצרים מהזן הלא נעים, דווקא בימי השפל ביחסי הישראלים והפלסטינים, הולך ומשתכן לו שלום. מזדחל, מסתנן. שלום בין שחקנים יהודים וערבים, בין מנהלים יהודים וערבים, כמו זה שבין סכנין לשכונת התקוה, בין מאזן לרוני. שלום בין אוהדים ערבים ויהודים, שלום בין מאחלי הבריאות, זה לזה. לאט, בהדרגה, אבל נכנס.

בארץ הזאת, פלסטינה-ארץ-ישראל כמו שקראו לה בימי המנדט, לא רק שנאות נרקחות בדם, גם בריתות נרקחות בדם. אדהם מטייבה הוא פגוע האלימות הגועשת פה. והוא גם ערבי וגם ישראלי וגם פלסטיני וגם מדבר ערבית וגם מדבר עברית וגם אוהד כדורגל וגם בשר ודם. מה לעשות. והסבל שלו ושל המשפחה שלו מצמית לבבות. גם מצמיד לבבות. ארבעה ימים אחרי הפציעה שלו שיחקו שלושה ישראלים ערבים במדי הנבחרת הישראלית, היהודית-מוסלמית-נוצרית. לא התעניינתי מה כתוב בתעודות הזהות של היושבים בקהל. הייתי שמח גם לא להתעניין מה כתוב בתעודות הזהות של השחקנים. ישראלים זה לגמרי מספיק.

יש מיעוט של חזירים ביציע, אולי תמיד יהיה. אבל פה, בכדורגל הישראלי, הולכת ומתחוללת מהפכה שקטה. חיבור, שילוב, אינטגרציה, שספק אם אפשר למצוא באיזור אחר של החברה הישראלית. אולי יום אחד מהפכת הכדורגל תישקל כנגד מהפכת הספורט של ארצות-הברית, ציון-דרך דרמטי במהפיכת השחורים כולה. הנסיבות שונות, התהליך אחר, גם המטרות לא זהות – ובכל זאת, יש מקום לאפשרות שעוד יהיו מי שיסתכלו אחורה ויציינו את מהפכת הכדורגל כצעד משמעותי בדרך להשכנת שלום בין יושבי הארץ הזאת. זו התקוה. ובשבילה אפשר, אפילו, לשנות את המילים של "התקוה".