קבוצת הדגל בלי דגל

דקה שמינית של המשחק מול מכבי תל~אביב, בית"ר יוצאת להתקפה על שערו של לירן שטראובר. לפתע אוהדי מכבי פוצחים בעידוד אדיר, שמלווה בשמונה אבוקות ודגל ענק, לכבודו של נמני. הכל עבד כמו שעון. דקה שמינית מוקדשת לסמל המכבי ואקס שמונה בכחול~צהוב. קולות נפץ בודדים עוד נשמעו פה ושם, והעשן הסמיך כיסה את השמים הבהירים. שלוש דקות עוברות, ובעוד המשטרה מנסה לפזר את העשן המכבי, החלו האוהדים של בית"ר לפזר את המשטרה. הרי הספרה 1 ניצנצה על השעון האלקטרוני פעמיים: 11 דקות של משחק, וזה הזמן לקונטרה. סמל מול סמל, גאווה מול גאווה, אוחנה מול נמני. היה זה תורם לחגוג עם כל הפירוטכניקה האפשרית.

18 אלף צופים, אבוקות, עשרת אלפים גופיות צהובות, תותחי קונפטי, זמרים, קריאות עידוד, וכרוז לא מחובר שכמעט גרם לשחקני בית"ר להתחבק גם כשלא כבשו ("יש, יש, יש", הוא צעק אחרי עוד החמצה של תורג'מן). כל אלה היו ברשימת המלאי בטדי ביום ראשון האחרון. המראה של הגוש הצהוב שהתיישב במזרחי היה מרהיב, אבל משהו מאוד בלט לעין, בעצם להפך, היה חסר. דגלים, רבותי, דגלים.

בכל הארץ מותר, בכל העולם זה יפה, בכל איצטדיון זה בולט וכל קבוצת אוהדים שמחה להפגין את תמיכתה בעזרתם. רק בירושלים יש וטו של המשטרה על הפעולה השגרתית. ההשוואה עם הקבוצות הגדולות מהמרכז מבהירה, שאפילו המשטרה בבלומפילד, שנחשבת לקשוחה במיוחד, מתגמשת ועובדת קצת יותר קשה כדי לאפשר את הכנסת הדגלים, שבסופו של דבר מוסיפים המון צבע.

"יש לנו הסכם עם פקד דני לוי ממשטרת יפו", מספר אסף שלונסקי, הבן של משה ואוהד אדום, "אנחנו מכניסים הכל באופן מרוכז. תופים, שלטים, חקות ומוטות לדגלים. באופן קבוע אנחנו נפגשים עם השוטרים בכניסות לאיצטדיון כשעתיים וחצי לפני המשחק, הם בודקים את הכל ומאשרים לנו להכניס את הציוד. יש לנו אנשים קבועים שעושים את זה. אם יש לשוטרים הסתייגות ממשהו, מדברים ובסוף מתפשרים. למשל בשבת האחרונה היתה בעיה עם הניירות, אז ביקשנו ואישרו לנו להכניס כמות קטנה יותר. באירועים לא שגרתיים ובמשחקים חשובים, כמו הדרבי למשל, זה אפילו עוד יותר יפה ומדהים. כבר ביום חמישי אנחנו מגיעים למגרש להכניס את הציוד. אתה צריך לראות איך בשער 5 נכנסים אוהדי הפועל, וממול, בשער 11, כל המכבים. כבר אז מתחיל הדרבי".

גם מבדיקה במשטרת רמת~גן עולה שיש נוהל מסודר לפני המשחק. האיצטדיון הלאומי שיארח את הדרבי של מחר לא יהיה יתום מדגלים. יש אוהדים קבועים שמגיעים בין תשע לעשר בבוקר שבת למתחם האיצטדיון ועוברים עם השוטרים על כל חפץ, ויחד מאשרים את הכנסתו.

כמה לא מפתיע שגם בצפון השיטה די דומה. יתרה מכך, אוהדי מכבי חיפה בכלל לא נתקלים בבעיות. "נותנים לנו להכניס את החקות חופשי", מספר ישי אלבחרי מיציע ג' של הפנאטים. "כל שבוע אותו סרט יפה: צעירים בני 16 דואגים לדגלים, שלטים ותופים. הם באים יחד ומכניסים הכל במרוכז. 'הקופים הירוקים' עובדים מול המשטרה, ואף פעם לא היו לנו בעיות. ברגע שנגמר המשחק מקפלים הכל והולכים הביתה".

אם אצל שאר הקבוצות הגדולות הכל ורוד, אז למה, ריבונו של עולם, רק בירושלים הדברים נראים אחרת? במשחק הבית הראשון העונה מול הפועל תל-אביב עוד אישרה המשטרה את הכנסתם של עשרה דגלים, תמורת הבטחה של הקהל הירושלמי לא להשתמש בחקות לצורך אלימות. למרות שההתחייבות מצד האוהדים קוימה במלואה, המשטרה הפסיקה את הנוהל ומאז אף גורם אינו לוקח אחריות ומחדש ימים כקדם. פניות חוזרות ונשנות מצד האוהדים והנהלת בית"ר נתקלו בסירוב עז של מפקדי המשטרה, מנחם נידם ושמעון קורן. תשובות כמו "ירושלים זה לא כמו שאר הארץ", "טדי הוא לא כמו שאר האיצטדיונים" ו"האוהדים משתמשים בזה כדי ללכת מכות" שימשו אותם כדי להתחמק.

לפני כחודש נראה היה שהנה בא השינוי, כשבבוקר המשחק מול באר~שבע התקיימה פגישה בין האוהדים, נציגי בית"ר והמשטרה. הבשורה מצד כחולי המדים היתה שמעכשיו תופעל שיטת המקל והגזר. הצדדים סיכמו שהאוהדים יפחיתו את הקריאות הגזעניות ואת האלימות למינימום, ובמשחק הבית הבא המשטרה תאשר את הכנסת החקות. אלא שהגזר עדיין לא הגיע. נגד באר-שבע כמעט ולא נשמעו קריאות גזעניות ויושבי היציעים החזיקו את עצמם, אבל כשהגיע המשחק מול נצרת לא היה שום חידוש, ובמשטרה מצאו תשובה מקורית. "זה משחק מאוד רגיש, ואנחנו לא מוכנים. במשחק הבא יהיה בסדר", אמרו שם. עבר עוד משחק, והמכבים הגיעו לטדי. המשטרה שוב בשלה: "זה משחק מאוד טעון, כשבמקביל יש את הכדורסל במלחה, כך שגם הפעם לא נוכל לאשר".

עכשיו מה? משחק הבית הבא הוא מול מכבי פתח-תקווה. מעניין איזה תירוץ יהיה להם. אולי משהו כמו "הלוזונים מסוכסכים עם הקטמונים, אז זה משחק מאוד רגיש". אבל מי יודע, אולי נתבדה וסוף-סוף מישהו שם יאמר כן. אבל אם תקראו את הדברים הבאים תבינו שאין לכם על מה לבנות. גורם במשטרה, שכבר עבד פעם מול הקהל הירושלמי, סיפר השבוע ל"כל העיר" שהעניין הוא כיסוי תחת. "אתה באמת צודק, יש כאן בעיה. כל אחד רוצה לכסות על עצמו", הוא הסביר, "חייבים להבין שהקהל של בית"ר הוא לא קהל שגרתי. בסוף כל משחק נעצרים שלושים אוהדים, הם נכנסים לקניון ועושים שמות, הם אורבים בתוך פחי אשפה ובתחנות דלק לאוהדי הקבוצה היריבה. בקיצור, הם לא קהל שגרתי ולא צדיקי הדור. מה יהיה אם מחר תקבל את המוט הזה בראש מאחד האוהדים? למי תבוא בטענה? למשטרה".

לעומת העמדה הפסימית הזאת, דווקא מאיר פניג'ל נשמע יותר אופטימי. כבר זמן רב שיש קשר מכתבים בין פניג'ל לסנ"צ נידם, תנ"צ קורן ומפקד המחוז מיקי לוי. כרגע, בכל אופן, ללא תוצאות. "אני סומך על נידם וקורן ומאמין להם", אמר השבוע פניג'ל ל"כל העיר", "הם הבטיחו שיבחנו את ההתנהגות של הקהל, ואחרי מה שהיה ביום ראשון, אני מאמין שכבר במשחק הבא יהיו דגלים ביציע". מדובר המשטרה, שמוליק בן~רובי, נמסר בתגובה: "הלוואי והאוהדים של בית"ר היו כמו של שאר הקבוצות. לצערנו הרב היו מקרים בעבר בהם השתמשו בחקות להכאת שוטרים ואוהדים. הבהרנו את זה להנהלה, ולא פעם אחת. תבין, עד היום יש למעלה ממאה אוהדי בית"ר שהורחקו מהיציעים על-ידי בתי-המשפט בגין תקיפות, יידויי אבנים, רימוני עשן, חזיזים, השלכת מים חמים בשקיות ושימוש במוטות לצורך אלימות. יש לנו הידברות קבועה עם גופי האוהדים ואנחנו כמוהם רוצים לפתור את הבעיה, אבל אין להם שליטה על כל הבריונים שמשתמשים בכל אמצעי בכדי להתנכל ליריב. למרות זאת, אין זה אומר שלא יהיו דגלים עד סוף השנה. כל משחק אנחנו בודקים לגופו. לא ניתן תשובה שלופה מהמותן בכדי לרצות אנשים. נבחן את המצב לפי המודיעין שיהיה לנו והרגישות של אותו משחק ונודיע את החלטתנו. גם האינטרס שלנו הוא לבוא לאיצטדיון ולראות עשרים אלף אוהדים עם דגלים, שיהיה יפה ומסודר, אבל בטחון הציבור חשוב מהכל".

תגובה יפה, אבל לא עונה בדיוק על השאלה הספציפית בעניין החקות. או כמו שניסח את זה יפה אחד מאוהדי בית"ר מהמזרחי: "המשטרה לא עמדה בסיכום, ואנחנו מופלים לרעה. הכל שטויות. אם היינו רוצים לתת מכות, אז יש לנו אלות ברכבים. גם ככה אנחנו מוכנים להשאיר את החקות אחרי השימוש בתוך האיצטדיון. יותר מזה, אין לנו בעיה לתת את תעודות הזהות שלנו כעירבון עד סוף התהליך".

ליאור מאי, יועץ התקשורת של בית"ר, מסר את הצד של הקבוצה בסיפור, שדי סותר את טענות המשטרה: "יש לנו את הקהל הכי טוב בארץ, וחייבים פתרון בנושא הדגלים. במשחקי הבית של בית"ר כמעט אין אירועים אלימים בתוך האיצטדיון, ומגיע לקהל קרדיט על כך. מיד אחרי המשחק מול מכבי תל-אביב פנינו למשטרה פעם נוספת בבקשה לאשר את הכנסת החקות. אנחנו והאוהדים מוכנים למצוא פתרונות יצירתיים, כמו הכנסתם בצורה מרוכזת ובדיקה קפדנית של המשטרה, הפקדת שם ומספר תעודת זהות בחפ"ק המשטרתי של כל מי שיכניס דגל לתחומי האיצטדיון לצורך פיקוח, ואחסון הדגלים בסיום המשחק במחסן נעול בתוך טדי עד למשחק הבא. הגיע הזמן שאוהדי הקבוצה יוכלו להכניס דגלים לאיצטדיונם הביתי".

ביום שלישי, רגע לפני סיום האימון, כשהחבר'ה עשו שחרורים ומתיחות אחרונים, הצטרף אוחנה למאמץ הפיזי וחיזק את שרירי הבטן והחזה שלו. "שלוש כפול עשרים", הורה המאמן לחניכיו, והחל להניע את גופו יחד איתם כלפי מעלה. "או.קיי, עכשיו אני רוצה שתעשו שכיבות סמיכה, שני סטים של עשרים", הוא ציווה על שחקניו. אוחנה סיים את התרגיל כבר מזמן, וכך גם שאר הצהובים, אבל אחד מהם עדיין לא הפסיק לרדת ולעלות.

קאלדיירה, שעברית ואנגלית לא בדיוק מדברות אליו, קיבל אמנם תרגום בפורטוגזית מאינדיו, אבל גם זה לא עזר, והשחקן ביצע עשרים סטים רצופים. לאוחנה זה הספיק. הפרצוף של קאלדיירה המתנשף, כשהוא לא מבין איך כולם כבר סיימו ולו יש עוד אינספור סטים לעשות, הוציא את אוחנה מקור רוחו והוא נקרע מצחוק. המאמן, ששומר על חזית קשוחה בדרך-כלל, לא יכול היה להחזיק את עצמו, ובכל פעם שניסה לומר משהו לשחקן, יצא לו צחוק ארוך ומתגלגל.

בכלל, כל הקולגות של הברזילאי החלו להריץ דחקות על חשבונו. אפילו אינדיו, המתורגמן הכושל, ניצל את ההזדמנות והמשיך לעקוץ את החבר קאלדיירה. לשמחתו של אוחנה ולמזלו של קאלדיירה, באותו ערב הוא החל לקחת יחד עם המתורגמן שיעורים פרטיים באנגלית. מי יודע, אולי עכשיו יהיה לו יותר קל באימונים.

יומיים אחרי הניצחון החשוב מול מכבי תל-אביב, האווירה בבית-וגן עדיין היתה נינוחה. הקלילות באימון וההרגשה הטובה בלטו בכל פינה במתחם, והחיוכים זרמו בקצב. אוחנה, שכבר תקופה ארוכה נראה מתוח, הרשה לעצמו לשחרר לחץ והחל מתבדח עם פקודיו. "אתה דובר טורקית?", הוא שאל את קאפונה, שהינהן לחיוב. "אבל זאת שפה מאוד קשה", אמר אוחנה, והמשיך להתבדח עם הרכש הברזילאי.

אבל אוחנה יודע שאין הרבה זמן לפסטיבלים. זה של שבוע שעבר הספיק לו. גם ככה הוא היה ארוך מדי. ביום רביעי הוא כבר דאג להנחית את חניכיו על הקרקע. "אתמול לא היה אימון קשה, והיום אני רוצה לראות אתכם נלחמים ומתאמצים", גער בהם במהלך האימון. הזמן שרץ רק מקרב אותו למאבק הקריטי מול האשדודים, ולאוחנה ברור שבמיוחד עכשיו, לקבוצה אסור לצאת מפוקוס. אפילו רעידת האדמה שפקדה את מדינתנו הקטנטונת לא הרשימה את השחקנים שהתרוצצו על הדשא. יתרה מכך, אלה שכבר הרגישו את הרגליים רועדות חשבו שמדובר באיזה בארוד רחוק או רעש על~קולי. היחידים שחוו את התנודות בצורה רצינית היו הפצועים, ששהו באותו הזמן בתוך חדרי ההלבשה. עידן מליחי התלהב מהעניין וקרא למאיר הרוש שיראה איך המים במיכל גועשים, ואילו טלקר שכב על מיטת הטיפולים של מושון כשלגופו מחוברות אלקטרודות. בזמן שהוא מקבל זרמים חשמליים לטיפול בפציעה, המיטה החלה לרקוד, וטלקר נאבק להישאר עליה. והוא בכלל חשב שהבעיה היא עם המכשירים של מושון שמחשמלים אותו.

לאוחנה, כאמור, זה לא הזיז. הוא היה עסוק בלהרעיד את השחקנים לקראת מחר בעזרת קולו. "יאללה להתעורר. נו, מה יהיה, תשחררו כבר בנגיעה אחת. אני רוצה לראות מלחמה. לא לעמוד במקום", הידהדו שאגותיו בבית~וגן. "כבר שכחנו את הניצחון ביום ראשון בלילה", הוסיף עוזרו גיא עזורי, "נכון שהאימון של יום שלישי היה לשחרור הגוף, אבל כבר למחרת התמקדנו באשדוד. אסור לנו להסתמך על מרווח קטן של נקודות. שני הפסדים ושוב אנחנו מסובכים. חשוב מאוד להוריד את כולם בחזרה לקרקע. לכן, הגישה באימונים השתנתה עם הימים. עשינו גם שיחות אישיות עם השחקנים. צפוי לנו מאבק קשה מאוד, וניצחון יהיה מאוד חשוב. למרות שהמשחק הזה לא יוריד ולא ישאיר את בית"ר בליגה, אם ננצח, זו בהחלט תהיה נקודת מפנה עבורנו".

גם בהנהלה מרוצים מרצף הדברים, אבל מעדיפים לשמור על פרופיל נמוך. "בשלב הזה אני חושב רק על אשדוד, שום דבר מעבר לזה", אמר היו"ר מאיר פניג'ל השבוע. "כל~כך הרבה פעמים נפתחו לנו העיניים והתאכזבנו, ככה שלאור נסיון העבר אנחנו לא חושבים רחוק מדי. קודם כל להישאר בליגה, והצעד מול אשדוד הוא אחד החשובים העונה".

עם תחילת המחצית השנייה ביום ראשון נכנס ג'ון פנסטיל לתאקל חזק עם אינדיו. התוצאה היתה קשה וכואבת לבית"רי. הפקקים של מגן מכבי פצעו את הברזילאי והוציאו את הבלם מהמשחק לטיפול קצר. משהו לא טוב קורה לשחקני בית"ר ברגע שהם פוגשים את המגן הגנאי. כבר פעם שלישית העונה שהוא פוצע שחקן ירושלמי. בכל מפגש הוא משאיר לחבר'ה הירושלמים מזכרות. אם בפעמיים הראשונות היה זה שלומי ארבייטמן ששילם בבריאותו, הפעם היה זה תורו של אינדיו. השחקן חזר אמנם לשחק עד הסוף, אבל מיד אחר-כך הושבת. בזמן שכל אנשי המועדון נראו מחויכים ביציאה מחדרי ההלבשה והתארגנו לארוחת הניצחון המשותפת, אינדיו סבל כאבי תופת. גולן חרמון ורענן דרעי שימשו לו כאלונקה ונשאו את הברזילאי על הידיים בדרך לרכבו. אבל גם את זה התקשה אינדיו לסבול, ואברם לוי סידר לו כיסא גלגלים אוריגינל ואמבולנס שייקח אותו לשערי-צדק. מי שהצטרף לבלם היה המעסה מושון בן-יקר.

כעבור המתנה ממושכת בחדר המיון נלקח אינדיו לצילומים, שהפריכו את החששות: אין שבר. האורתופד שניגש לשחקן הבחין בטיפול המוקדם שהוא קיבל ושאל מי העניק לו אותו. אינדיו לא התבלבל, וטען שאף אחד לא טיפל בו. מושון, שהיה עד לשיחה, התערב והסביר שהוא ביצע את החבישה הראשונית, אבל אינדיו התעקש שהוא לא זוכר טיפול כזה. "מה, באמת?", הוא שאל את מושון, "אני לא זוכר שיצאתי מהמשחק בכלל. אתה בטוח? טוב, אם אתה אומר, אבל אני בכל אופן לא זוכר. כל-כך הייתי מרוכז במשחק שאני בכלל לא זוכר את האירוע שבו נפצעתי".

בכל אופן, מחשש שהדם שהתרכז באזור הרגל והביא לנפיחות אדירה יגרום נזק בלתי הפיך, הדוקטור ניסה לשאוב אותו החוצה. אינדיו, שראה את המזרק, כמעט התעלף מהלחץ. "אני לא יכול לראות דם ומזרקים", הוא ניסה למנוע את הפעולה, "על המגרש אני אולי לוחם, אבל במקרים כאלה אני כמו ילד". כדי למנוע סיבוכים מיותרים הוחלט להשאיר אותו ללילה, ובשלוש לפנות בוקר מושון יכול היה סוף-סוף להתפנות לעיסוקיו. גם ככה ידיו מלאות עבודה בתקופה האחרונה.

"אני מאוד דואג לגבי אינדיו", אמר השבוע פניג'ל, "לא יצא לי לראות אותו, אבל אני מקווה שהוא מרגיש טוב, זה הכי חשוב לי. אוי ואבוי לנו אם הוא לא ישחק בשבת". גם המאמנים לא רגועים. מצב הפציעות והשחקנים החסרים באימונים גורמים לחוסר מנוחה אצל הצוות המקצועי. "המצב שלנו לא טוב", אמר עזורי ביום רביעי, "המון שחקנים לא מתאמנים וזה מפריע לנו מאוד. הפחד שלנו הוא שתהיה לזה השפעה ישירה על המשחק בשבת. זה מחזיר אותנו כמה שבועות טובים אחורה. נמני בספק, אינדיו בקושי הולך, למרות שאני מאמין שהוא יהיה כשיר, טלקר, שחשב שהפציעה כבר מאחוריו, התבדה, כרגע יש לו עוד בעיות והסיכוי שהוא ישחק קלוש. מליחי עדיין לא נראה טוב, וכנראה יחמיץ את המשחק. תוסיף לזה את מליקסון, עזו וששון, שמחלימים רק עכשיו, ואת המוזמנים לנבחרות שהחסירו אימונים, ותבין למה ההכנה שלנו לאשדוד נפגעת. זו הרגשה מבאסת. המשחק הזה מאוד קריטי, וחבל שיש לנו נאחס כזה".

כמו שכבר הבנתם, מה שהיה הוא שיהיה. אם נמני ואינדיו יהיו כשירים למחר, בית"ר תעלה בהרכב זהה לזה של יום ראשון. טלקר יישאר ביציע ועטיה ימשיך לקבל קרדיט. גם היידמן ימשיך לאייש את מקומו של מליחי, ופדידה יחזק את החלק הקדמי של בית"ר נגד האקסית שלו. מי שיחזור כבר בשבוע הבא למאבקי ההרכב הוא אלי ששון, שהשבוע כבר התאמן עם שאר החברים בצורה מלאה. חברו לתפקיד מליחי, לעומתו, נאלץ להתאמן בחדר כושר של מלון הילטון עד שיחלים ויוכל לבעוט בכדור בעקבות השבר בזרת.

כבר הרבה זמן ששלומי פרסי ומורן עוז, מראשי האוהדים, דואגים להסיע את החבר'ה הצעירים, המתקשים לרדוף אחרי הקבוצה, למשחקי החוץ. לשם כך הם אירגנו אוטובוס שלוקח חמישים ילדים נלהבים לאיצטדיונים רחוקים ומחזיר אותם לעיר. היוזמה צברה תאוצה, ולפני כחודש וחצי קיבל פרסי צ'ופר בנוסח הבטחה מהיו"ר פניג'ל שהוא מוכן לסבסד את ההסעה ולהוציא מכיסו עשרה שקלים על כל ראש. שלושה משחקי חוץ השיטה עבדה לא רע, חוץ מדבר אחד: הכסף של פניג'ל לא הגיע. ביום שלישי לפרסי כבר נמאס, והוא עשה דרכו למשרדים של בית"ר. הפעם, להבדיל מפעמים קודמות, הוא פנה ישירות לנשיא הקבוצה, ולא לחשב. פניג'ל די הופתע לשמוע שעד היום הכסף שהבטיח לא שולם, והבטיח לעשות זאת עד סוף השבוע.

מי שישב באותם רגעים במשרדים והנחית את הפצצה היה דווקא מנהל הקבוצה, אברם לוי. האחרון הפציר בבוס שלו וניסה להוריד אותו מהרעיון. "למה אתה צריך לממן אותם?", הוא שאל את פניג'ל, "אם הם באמת אוהבים את הקבוצה, אז שיפתחו את הארנק ויוציאו קצת כסף על ההסעות". אבל פניג'ל לא התרצה והמשיך לדבוק בשלו: "אל תדאג, אני אשלם, ותמשיכו עם ההסעות כרגיל". הצ'ק עדיין לא הגיע, אבל גם השבת יצא האוטובוס השמח, הפעם לאשדוד.