מהחמישייה הגדולה בתולדות הכדורסל, נשארה בוסטון רק עם מגלומן קטן

מה שנחמד בכדורסל האמריקאי, לעומת שלושת ענפי הספורט הקבוצתיים הפופולריים האחרים בממלכה של ג'ורג' דאבליו, הוא לא רק שהשחקנים חשופים לגמרי בפני הצופים במשחק, אלא שאפשר לקבוע בו קביעות החלטיות.

נסו לבחור בין אלווי, מונטנה, ברדשאו ויונייטאס ותכנסו לוויכוח ללא מוצא. לעומת זאת: מי שחקן הכדורסל הטוב בכל הזמנים? מי השחקן הקבוצתי הטוב בכל הזמנים? מי הפוינט גארד של כל הזמנים? השוטינג גארד? הסמול פורווארד? הסנטר? (ג'ורדן, ביל ראסל, מג'יק, שוב ג'ורדן, בירד וקארים), ואם משתחררים מהעכבות ניתן גם לומר שקרל מלון הוא הפאואר פורוורד של כל הזמנים. והלאה: המוסר הטוב ביותר? שחקן ההגנה?

ומכאן, אפשר גם להנציח את החמישייה הטובה ביותר בכל הזמנים. הלייקרס של מג'יק, ביירון סקוט, וורת'י, מייקל תומפסון וקארים היא בחירה אוטומטית, אבל זו לא קבוצה שרצה מספיק זמן (איי.סי גרין וקורט רמביס ישבו על המשבצת של תומפסון במהלך שנות השמונים), וכך בכל קבוצה שנבחן יימצאו באגים. בעיקר אם נשווה אותה לחמישייה הפותחת האולטימטיבית: בירד, דניס ג'ונסון, איינג', פאריש ומקהייל.

זו החמישיה האולטימטיבית לא רק מפני שכל אחד מהם, בתפקידו, היה שחקן נהדר, ולא רק בגלל ש(בעיקר בגלל ניחוח בירד) הם הצטברו לשלם שגדול מחלקיו, אלא גם בגלל שכל אחד מהם ידע את מקומו בתוך המבנה הזה, את חוזקו וחולשותיו.

ההפנמה של היכן אתה נמצא ביחס ל... המשיכה עם השחקנים הללו גם כשפרשו מקריירת המשחק שלהם: בירד צנח הישר לכס האימון במדינת הולדתו והוביל את הקבוצה לגמר ה-NBA ולאחרונה חזר כראיס ששוב מוליך את אינדיאנה לראשות החוף המזרחי. פאריש, שהיה השחקן שנזקק יותר מכל לעזרתם של האחרים כדי לייצר ונבנה מתיקונים של החטאותיהם, נעלם. דניס ג'ונסון, לכאורה ובגלל תפקידו כרכז, היה האיש שהכל היה אמור להתחיל בו, אבל בגלל נוכחות בירד הוא הפך לטייס משנה, וכם גם קריירת האימון שלו לא שונה בהרבה: פה הוא סקאוטר למאמן הראשי ושם הוא מקודם לעוזר מאמן, וכשהטייס הראשי חולה (המאמן מפוטר) הוא רק ממלא מקום, מעין טייס אוטומטי שלאיש לא אכפת מביצועיו ורק שינחית את המטוס עד שיגיע הטייס החדש. מקהייל עשה במיניסוטה את מה שעשה שנים ברחבות הבוסטון גארדן: הוא דחף ושלח מרפקים, צע צעדים קטנים והטעה שמונת אלפים פעם (שלום לג'ו סמית), אבל, כמעט כמו השנה במינסוטה, הוא מצליח להחדיר את הכדור לסל באחוזים גבוהים.

דני איינג' היה השחקן הפחות חשוב במערך הזה. כל קלע אחר היה יכול למלא את מקומו. תפקידו, כקלעי, מצריך עבודה של כל השחקנים האחרים בקבוצה: זה שיחסום בצורה כזו שתיתן לו את השניה החופשית שהוא צריך מהשומר שלו, וזה שייתן לו את הכדור בדיוק כשהוא יוצא מהחסימה הזאת ובמקום שהוא הכי אוהב לקלוע ממנו.

אבל נדמה שאיינג' מעולם לא היה מאוהב בדירוג הנחות שלו. הוא היה היחיד מבין שחקני החמישיה שפיתח קריירת משחק משמעותית בשתי קבוצות אחרות. הוא קיפץ היישר לכס האימון וברח ממנו כמעט באותה מהירות. הוא הלך לפרשן. הוא היחיד שחזר לבוסטון ועוד כראיס. לדני איינג' יש חובת הוכחה הרבה יותר גדולה מהמאזן של בוסטון בסוף העונה. הוא חייב להוכיח לכל השרופים שהתרומה שלו היתה לפחות כמו של מקהייל, שהוא יכול לקרוא את התרגיל של עצמו ולקחת את הכדור וללכת מחוף לחוף, בלי עזרה מאף אחד, ולקלוע, אפילו את הסל המכריע. הצל היחיד שדני איינג' מוכן לחסות בצילו הוא בדמות גופיה 44 שתעלה למרומי האולם, לצידם של ארבעת שחקני החמישיה האחרים.

אז איינג' ישחרר את ווקר עבור תמורה לא הולמת ויטען שרוחו של ווקר לא תואמת את רוחו של המועדון שנותן בית חם לוין בייקר האלכוהוליסט, הוא ישחרר את וויליאמס ובאטי האהובים רק כדי להביא את ריקי דיוויס (שנורא מתאים לרוח המועדון), הוא יתפטר מהמאמן שרק לפני מספר חודשים ביטא לפי איינג' את רוחו של המועדון, כי הפילוסופיה שלו לא מתיישרת עם זו של איינג'. רק שאיינג' לא מספר לאף אחד על הפילוסופיה שלו ופחות מכך על החזון.

התקופה הקצרה של איינג' בבוסטון הפכה את הסלטיקס לבדיחה, בדיחה עצובה במיוחד אם ניקח בחשבון שהיא משחקת בבית האטלנטי החלש והכוכב שלה הוא בין עשרת השחקנים הטובים בליגה. הסלטיקס של איינג' הפכה לקבוצה שהכי טוב לשחק נגדה כדי לשבור רצף של הפסדים. זה לא היה נורא אם איינג' רק היה מוריד מכבודו ומחליט לבנות מחדש. אבל, נכון להיום, הסלטיקס עולים לפלייאוף מהמקום השמיני במזרח גם עם ה-43 אחוזי ההצלחה העלובים שלהם ומישהו עוד עלול להכתיר את עונת המעבר הזו כהצלחה. בירד היה הולך עם זה הביתה. אבל בירד היה גדול מספיק בכדי לא לפתח לעצמו שגעון גדלות מהסוג של איינג'.