"במחצית המשחק בדרך לחדר ההלבשה שאלתי את דרק פזקרלי: היכן נמצאת לשכת התעסוקה הקרובה ביותר?" (קווין קיגן, מנג'ר מנצ'סטר סיטי, אמצע עונת 2003/04)
ימים קשים עוברים על קווין קיגן. איש במנצ'סטר לא ציין עדיין את המילה פיטורים, אבל כשהסיטי נמצאים במקום ה-16 בטבלה, ולא מצליחים לנצח כבר 13 משחקי ליגה רצופים, ברור לאן הרוח נושבת.
ההתרגשות הרבה מן הקאמבק של משחק הגביע ביום רביעי שעבר (3:4 מול טוטנהאם), דעכה מיד לאחר התיקו המאופס מול בירמינגהאם בליגה. הסיטי חזרה לשעמם ולא לכבוש. קיגן, ג'נטלמן אמיתי, לא מתעסק בתירוצים והאשמות. הוא מחלק מחמאות לשוערים, מדבר על חוסר מזל, אבל בעיקר מרכין את ראשו בייאוש. החיוך הממזרי שלו התחלף באנחות ארוכות ובעיניים כבויות. מין צל אדם שמזכיר רק אותו עצמו לפני 3 וחצי שנים, בימי הקמפיין המזוויע של נבחרת אנגליה ביורו 2000. אכן תמונות קשות. עונה שנפתחה בציפיות גבוהות ושמות מנופחים כעת תלויה על בלימה וקיגן לא יכול שלא לשאות את עצמו 'איפה טעיתי?'
הקורא אייל ברקוביץ' ישלוף לכם תשובה בשניה, אבל הפתרון טמון לא בכך שהיה לסיטי העונה "פחות מדי אייל", אלא בעיקר "יותר מדי קיגן". והרכישות האחרונות שלו מראות שגם הוא יודע את זה.
יקיר הקהל
עבור אוהדי הכדורגל באנגליה, קווין קיגן הוא אדם שמקשיבים לכל מילה שלו. בזכרון הקולקטיבי בממלכה הבריטית הוא חקוק לעד כ"מייטי מאוס" המתולתל שליהטט במדי ליברפול והמבורג, וכמי שהיה ממשיך דרכו של ג'ורג'י בסט בקביעת קודי האופנה של האימפריה לשעבר. אגדה אמיתית. המעבר שלו לצד השני של הקווים, לפחות בשנים הראשונות, לא פגע באגדה. קיגן ייזכר כמאמן שהצליח להרים את ניוקאסל ממעמקי הליגה הראשונה לטופ של הפרמייר ליג, כמי שהתפנה להציל את פולהאם מהליגה השלישית, וכזה שלקח על עצמו את האתגר הבלתי אפשרי של אימון הנבחרת הלאומית בימים שאחרי גלן הודל. כמו בדרך כלל עם נבחרת שלושת האריות, גם הוא נכשל במבחן הבגרות הסופי. יורו 2000 היה מאורע טראומתי עבור האנגלים, אבל קיגן התפטר - די במפתיע ועם הרבה חן - דווקא אחרי ההפסד לגרמניה במשחק הפתיחה של מוקדמות מונדיאל 2002.
גם כשנכשל, קיגן ידע תמיד לעשות את זה יפה, לקחת את הדברים וללכת הביתה, וזו אולי אחת הסיבות לכבוד הרב לו הוא ממשיך לזכות בקרב האוהדים. רובם אמנם יסרבו בנימוס להצעה שיגיע לאמן את קבוצתם, אבל תמיד טוב שהוא נמצא בסביבה, ושהוא מחייך, ולו רק עבור בדל זכרון מימי נערותו. תופעה דומה בארץ אפשר למצוא רק בדמותו חסרת הקשקשים של אלי אוחנה, ועל זה נאמר: מצא את ההבדלים.
כשהגיע לאמן את הסיטי ב-2001, אז עוד בליגה הראשונה, לא לקח לקיגן הרבה זמן להשאיר את חותמו על המועדון. חותם שמצהיר: "שקט, כאן תוקפים". הסיטי, ממש כמו קבוצותיו הקודמות, היתה כמעט בן לילה לקבוצה אטרקטיבית שמחברת פסים, כובשת הרבה, אבל גם סופגת בכמויות. הוא רכש עושי משחק מוכשרים כברקוביץ' ובנארבייה והדרך לפרמייר ליג היתה סלולה. אליהם צירף בהמשך סקורר בדמותו של ניקולה אנלקה, שוער אימתני גם בערוב ימיו על הדשא כפיטר שייכל ולאחר מכן גם את רובי פאולר. הסיטיזנס סיימו את העונה שעברה במקום התשיעי, ועם רוח גבית חזקה התכונן קיגן לכבוש את הפרמייר ליג בסערה. לשם כך רכש עוד קשרים עושי משחק בדמותם של קלאודיו ריינה האמריקאי וסטיב מקמנמן ששב הביתה הישר מהספסל הנוצץ בסנטיאגו ברנביאו. את מקומו של שמייכל הפורש מילא דיוויד סימן, וטרבור סינקלייר המבטיח דאז השלים את המצבה.
הוא השתנה לנו
הסיטי התחילה את העונה הנוכחית לא רע, עם נצחון במשחק ידידות על ברצלונה ומספר נצחונות בליגה, אבל אז הגיע נובמבר השחור. אחרי ניצחון דחוק על סאותהמפטון בראשון לחודש, נפתחה בצורת הנצחונות של המועדון שנמשכת עד רגע זה. חוסר הביטחון גבר עם ההדחה המביכה מגביע אופ"א מול גרוקלין הקיקיונית, וגם בגביע הליגה (קארלינג) לא נמצאה נחמה עם הדחה מידי טוטנהאם. הקבוצה כרגע במרחק 3 נקודות מהקו האדום והחלומות על אירופה נשארו האוהדים והאנשים בקבוצה עם שאיפה אחת בלבד - להישאר בליגה.
הסיטי נכשלה, כאמור, פשוט מפני שהפכה ליותר מדי 'קיגנית'. ההגנה לא חוזקה ונשארה אוורירית, השמות והתקוות שהובאו כדי להוסיף ברק התברו כחתולים בשק וחזון קבוצת הצמרת, שהתאים לניוקאסל, התברר כנאיבי עד תלוש עבור מנצסט'ר.
בגיל 32, מקמנמן לא מזכיר את השפן של אנרג'ייזר שהיה כשלבש אדום, סינקלייר נראה כמו שחקן שעבר את השיא מוקדם מהצפוי והאכזבה הגדולה ביותר היא אנטואן סיביירסקי הצרפתי, שהיה זה שהוריד את ברקוביץ' לספסל בזמנו, מבלי לתת שום תרומה על המגרש. על רובי פאולר וארבעת שעריו באינספור ההזדמנויות שקיבל חבל ולא נעים להרחיב את הדיבור וכשאנלקה, עד כמה שקשה להודות בזה, הוא הדבר הכי טוב שיש לך להציע (11 שערים למרות שהחמיץ כמה משחקים), המצב קשה. אבל הטעות הכי גדולה של קיגן היתה כנראה האמון בדיוויד סימן. סימן גמר את הסוס כבר מזמן והודעת הפרישה שלו בגלל פציעה הפתיעה בערך כמו הפה שפתח ברקוביץ' על קיגן כשעזב.
בחלון ההעברות של ינואר הגיח לעולם קווין קיגן חדש. מפוכח יותר. זהיר יותר. אפילו נכון להתפשר. קיגן הבין שאם ברצונו לשרוד את העונה הנוראית הזו, עליו לוותר על משנתו ההתקפית ולהשקיע, שומו-שמיים, גם בהגנה. ואכן, השחקנים שמשך קיגן למנצ'סטר הם כולם פקקים לחלק האחורי: השוער דייויד ג'יימס מווסטהאם, שוער מחליף איסלנדי מרוזנבורג בשם ארני גאוטר אראסון, והבלם הבלגי דניאל ואן בויטן, שהושאל ממארסיי עד תום העונה. ואן בויטן בן ה-26, אחד השמות החמים בתקופה האחרונה בשוק ההעברות האירופי, כבר הספיק לטעת תקווה שאולי לקיגן בכל זאת יש טביעת עין גם במה שקשור לשחקני הגנה, כשנתן הופעת בכורה מוצלחת מול בירמינגהאם.
בנסיון לעצור את הסחרור ועל רקע הצהרות הבטחון מצד ההנהלה, קיגן הודה למעשה בטעויות שלו מהקיץ האחרון וחשף פן חדש באופיו. בוגר יותר או נאמן לעצמו פחות, אתם תחליטו. קיגן של פעם, כשהיה מגיע למסקנה שיש לו בעיה, היה מחפש לו חלוץ, בעדיפות ברורה לאחד שיזכיר קצת אותו בהתלהבות ובאנרגטיות, ולו רק לטובת הרוטציה. קיגן הישן היה הולך במצב שכזה על כל הקופה, או הולך הביתה. כנראה שלא עוד.
העתיד הקרוב עומד להיות קשה מאוד עבור קיגן וחבורתו. בשבת הקרובה ייפגשו לדרבי את היונייטד במסגרת הסיבוב החמישי של הגביע האנגלי. לאחר מכן ישחקו מול בולטון, צ'לסי ושוב דרבי, הפעם בליגה. לא בדיוק הקבוצות אותן היית רוצה לפגוש בסיטואציה שכזו. סיכוייו של קיגן לעבור את המפגשים הללו בהצלחה אולי לא רבים, אך ברור כי הם יקבעו את המשך עתידו בקבוצה.
ומה נותר לנו לקוות? רק שקיגן הישן לא ייעלם לנו לגמרי.