כדורסל לאוכלי מצות בלבד

נסו לתאר לעצמכם את התסריט הבא: מולי קצורין, מאמן נבחרת ישראל בכדורסל, מזמין לסגל שחקן ערבי. ואולי תסריט כמו: מכבי נצרת מעפילה לליגת העל והקהל המקומי מתלבט אם ללכת למשחק הכדורסל או למשחק הכדורגל שמתקיים באותה שעה. או אולי תסריט כזה: לא פחות משלוש קבוצות ליגת העל בכדורסל ירדפו אחר שחקן הפועל עוספייה ראדג'ה אברהים, כמו ואליד באדיר וגרייב השנה בכדורגל?

"בוא אני אסביר לך את זה בצורה הכי פשוטה", אומר לי זוהיר בהלול, שדרן הספורט האגדי. "כבר בתור ילד, היינו לוקחים סמרטוטים, מכינים מהם כדור, לוקחים שתי אבנים, מעמידים אותן כשתי קורות, ומשחקים. כדורסל? לך קודם כל תמצא כדור שקופץ.".

אך האם הסיבה הכלכלית היא הסיבה היחידה? זהו, שכפי שתוכלו לראות, ממש לא. חלק מדברים על קיפוח, חלק מדברים על כישרון שלא בנמצא. סיבות כאמור לא ממש חסרות, השאלה היא אם איפשהו מסתתר לו עתיד אחר, כזה שיביא את הכדורסל הערבי בישראל לתודעה הציבורית? האם נהיה כמו לבנון שם הכדורסל המקומי פורח או שמא ישאר הכדורסל נחלתו הכמעט בלעדית של האוכולסיה היהודית.

23 קבוצות גברים בליגות הבוגרים יש במגזר הערבי (כולל דרוזים). החלוקה היא כזו: אחת בליגה הארצית (הליגה השלישית) - הפועל ירכא, היא כיום הקבוצה הבכירה ביותר של המגזר. עוד שלוש בליגה א' צפון - הפועל כפר יאסיף, הפועל ריינה, מכבי בני מג'אר, 8 בליגה ב' במחוזות - הפועל כפר סמיע, הפועל יאנוח, הפועל עראבה, מכבי עילבון, הפועל יפיע, הפועל אעבלין, הפועל אבו סנאן והפועל דליית אל כרמל, והשאר, עוד 11 קבוצות, בליגה ג' ממנה כמובן אין לאן לרדת. אגב, בעבר כבר היתה קבוצה ערבית-נוצרית בליגה הלאומית אליה נחזור בהמשך.

אצל הנשים, שלוש קבוצות מהמגזר משחקות בליגה הארצית מחוז צפון - הפועל יפיע ,הפועל עראבה והפועל אעבלין. ועוד 5 קבוצות משחקות בליגה המחוזית - מכבי עילבון, הפועל ג'דידה, הפועל דיר חנא, הפועל תמרה והפועל כאוכב.

מכבי בני מאג'ר, אחת הקבוצות הבכירות של המגזר, מובילה את טבלת ליגה א' צפון עם סיכוי טוב מאד להצטרף לירכא בליגה הארצית בתום העונה. יו"ר בני מאג'ר, עזאם אנוהר, גאה מאד במה שהקים במו ידיו בכפר שיושב על גבול הצפון ושתושביו חצי ערבים חצי דרוזים. אין לו תלונות על תמיכת הרשויות בענף. "המועצה המקומית ומפעל הפיס בנו לנו אולם עם 500 מקומות ותתפלא, היו אפילו משחקים שהצלחנו למלא את כל האולם. אפילו קבוצות בליגת העל היו יכולות לקנא בנו. אי אפשר להשוות את התקציב שהולך לספורט באופן כללי לשאר התחומים אבל אנחנו יודעים מה המצב של המועצה וגם אם היינו רוצים יותר – אין מאיפה לקחת".

גם אל איגוד הכדורסל אין ליו"ר טענות. "ההיפך", הוא מספר, "האיגוד מאד תומך. לשמעון מזרחי (היו"ר הזמני בזמן הכנת הכתבה לפני ירמי אולמרט ל.ו) יש אוזן קשבת עבורינו וכך תמיד היה. בדרך כלל בעיות שאנחנו מעלים אליו נפתרות. הייתי שמח אם היתה שלוחה של האיגוד בצפון כי כל פעם לנסוע עד ת"א זה סיפור בשבילנו אבל חוץ מזה אין טענות על קיפוח וכדומה כפלי האידוד. מה שכן", ממשיך עזאם, "הרמה של השיפוט בליגות האלה היא מאד מאד נמוכה. אני לא יודע אם זה נכון לטעון שהטעויות מתקזזות כי תבוא אתה בעצמך ותראה שמעניין שתמיד הם טועים נגדנו, לפחות שלושה נצחונות גנבו לי מה שיכל כבר להיות הדרך שלנו לליגה הארצית".

להבדיל מיו"ר בני מאג'ר, לאליאס מרואן, מנהל ומאמן קבוצת הפועל כפר יאסיף (ליגה א' גברים), יש טענות כלפי כולם. "תבוא תראה את התנאים שאנחנו משחקים. לא רק שאין לנו אולם ואנחנו משחקים את כל המשחקים בחוץ, גם אף אחד לא מתחשב בנו ומנסה לעזור במצב. תהיה בטוח שאם היה לנו אולם – היינו כבר הרבה יותר למעלה". על השאלה – מה התקציב של קבוצת הכדורסל, צוחק מרואן. "מה תקציב? מי תקציב? מי חושב על תקציב בכלל. בקושי בגדים לשחקנים יש. המצב הוא קשה מאד אבל זה כמו מפעל חיים, יש שחקנים ואנחנו מעסיקים אותם עם הפעילות הזו".

גם מראון מדבר על שיפוט ברמה נמוכה אבל גם הוא לא מפנה בהכרח אצבע מאשימה כלפי האיגוד. "תשמע, מה שהם יכולים לעשות הם עושים. הכדורסל בכל הארץ נמצא במצב לא קל, פתח עיתון תראה כמה כותבים עליו, אבל אל תגיד שאין כדורסל. ככה גם במגזר – הכדורגל הוא הענף מספר אחד, אח"כ גם אגרוף הולך חזק מאד, אתלטיקה יש לא מעט כשרונות וגם הכדורסל – אולי לא משמעותי אבל הוא קיים. מתקדם כמו מישהו על קביים אבל מתקדם".

יו"ר קבוצת הפועל עאבלין (ארצית נשים, ב' גברים), חביב חאג', יש טענה אחת כלפי האיגוד: "למה מתחשבים רק בחגים של היהודים? גם לנו יש חגים משנו ואנחנו מבקשים לא לשחק בהם אבל אין אוזן קשבת. ביקשתי כמה פעמים לדחות את המשחקים בתקופת הרמאדן אבל אף אחד לא ענה". חוץ מזה, לחאג' איו טענות נוספות, לא אל האיגוד ולא כלפי המועצה המקומית כיוון שהוא יודע טוב מאד מה סדר העדיפויות. "תשמע, אין לי מה לדרוש לבנות לנו אולם מפואר ולהשקיע אלפי שקלים בקבוצה כשברור שצריך קודם כל לבנות עוד כיתות בבתי ספר ולהשקיע בחינוך ובתשתיות נוספות. מפעל הפיס הבטיח לבנות לנו אולם, אנחנו מחכים".

אבל המצוקה הקשה ביותר היא אצל הנשים. חליל חאג', יו"ר קבוצת הנשים של הפועל עאבלין, מתאר: "בקט סל עוד אין בעיה. אפשר למצוא נערות ואפילו לא מעט כשרונות ויש כמה קבוצות בגיל הזה במגזר מאד מצליחות. אלא שלהבדיל מאצלכם, היהודים, בחורה אצלנו - ברגע שהיא מגיעה לגיל 18 היא הולכת להתחתן. אצלי למשל, למרות שזו קבוצות בוגרות, 90 אחוז מהשחקניות הן תלמידות בית ספר. אי אפשר למצוא בוגרות יותר". חאג' פונה אלי ביאוש: "אולי אתה, בתור אחד שעובד בתקשורת, מכיר שחקניות מהאיזור שרוצות להיכנס למסגרת ולשחק כדורסל?". 'אם אשמע אני אפנה אותן אליך', הבטחתי לו.

הסיפור של קבוצת ימק"א נצרת, מבטא אולי יותר מכל את היחס של הרשויות במגזר בין שני הענפים - הכדורגל לעומת הכדורסל. ימק"א נצרת היא הקבוצה מהמגזר, שהגיעה הכי רחוק בכדורסל הישראלי.

בשנת 1994 היא העפילה לליגה השניה (שנקראה אז לאומית א') והיתה מרחק נגיעה מהעפלה היסטורית לצמרת הכדורסל. "אמנם קהל רב לא היה מגיע", מספר ע. מקורב בכיר לקבוצה (השם שמור במערכת), "אבל היינו מצליחים מאד. היה לנו שחקן זר מצויין והרבה כבוד נתנו לנו. הקבוצה היתה מורכבת מחציתה מתושבי נצרת הערביים ומחציתה מהנוצרים כך שאפילו דו קיום היה אפשר למצוא בה למרות חילוקי הדעות שבין שתי הדתות בעיר".

"אלא שאז", מתאר ע., שלא מעוניין להיחשף מסיבות שלו, "העפילה מכבי אחי נצרת בכדורגל מליגה א' לליגה הארצית. החגיגה בעיר היתה גדולה וגם אנחנו חגגנו איתם שיש גם קבוצת כדורגל בכירה לעיר. החלום שלנו היה שיבוא יום ולעיר הערבית הכי גדולה בארץ תהיה גם קבוצת כדורגל וגם קבוצת כדורסל בעיר. רק שיום אחד קיבלנו פניה ממחזיק תיק הספורט, בשם ראש העיר, שהתקציב של קבוצת הכדורסל יקטן באופן משמעותי. ניסינו להבין למה? ניסינו לתת להם להבין שהסיכוי שאנחנו נעפיל לליגה הבכירה הוא גדול יותר מאשר בכדורגל. היינו בשיא התנופה, כבר עם רגל אחת בליגה הראשונה, אבל את כל הבקשות שלנו והתחינות הפננו לאוזניים אטומות. הם נתנו לנו להבין שההשקעה עכשיו תהיה רק בקבוצת הכדורגל כדי להוכיח לטייבה (שהעפילה אז לליגת העל) ולכפר קנא (שהיתה בליגה הלאומית) שאחי נצרת תהיה הקבוצה המובילה של המגזר".

ע. ממשיך לתאר: "לא היתה לנו שום ברירה. נאלצנו לשחרר שחקנים טובים מאד שהיו לנו והתדרדרות במצב שלנו רק הלכה והחמירה. שתבין, קבוצה כמו שלנו, או בכלל כל קבוצה בליגה אז, היתה בנויה בראש ובראשונה על עזרה של העירייה. כמה כסף כבר אפשר להכניס מקהל או מספונסרים?". שלוש שנים אח"כ, עם הפריחה של אחי נצרת בכדורגל, קבוצת הכדורסל של העיר כבר גססה וירדה תוך שתי עונות שתי ליגות. "החלוקה של תקציב הספורט היה אפס לכדורסל ומאה לכדורגל, פשוט כך", מתאר ע. בדמעות. "תוסיף גם שכספים הועברו לקבוצת הכדורגל גם מחריגות תקציב שהיו מיועדים לתשתיות אחרות בעיר, הכל כדי שהכדורגל יפרח". בשנת 1999 נסגרה קבוצת ימק"א נצרת והודעה לאיגוד על התפרקותה הסופית.

מטעם עריית נצרת הגיב לטענות סופאן פאום, מנהל לשכת ראש העיר, שהחזיק בתפקיד זה גם בשנים המדוברות ומכיר היטב, לטענתו, את הסיפור של ימק"א: "לטענות שהועלו כנגד העירייה אין כל שחר. לימק"א נצרת היו בעיות ניהוליות קשות מאד שכללו סכסוכים פנימיים וזה מה שהביא לפירוקה. אי אפשר לשים את האצבע המאשימה בעניין הכספי. החלק של העירייה מראש היה זניח ולא כפי שתואר ובכל מקרה מעולם לא הופסק לחלוטין. אנשי ימק"א לא ידעו להסתדר עם התקציב שניתן להם וכל הכספים בוזבזו לשוא. אין שום קשר", לטענת פאום, "בין הקטנת התקציב לבין ההצלחה של אחי נצרת בכדורגל. נתנו לימק"א אפילו אשראי גדול יותר אבל הם לא מצאו מקורות מימון מבוססים יותר כמו שכל קבוצת ספורט אמורה למצוא ומי שחושב שהוא יצליח לבנות קבוצה רק על סיבסוד העירייה, טועה. גם לי אישית כאב שהקבוצה נסגרה, לא רציתי שנגיע למצב כזה, אבל הסיבה העיקרית נעוצה רק בבעיות הניהול של הקבוצה ולא בשום דבר אחר. כל הדוחות מאותה תקופה מתועדים וניתן לבדוק אותם אחד לאחד".

לשני אנשי ספורט מהמגזר, אחד מהצד של המגרש והשני מהצד של תא העיתונאים, כואב מאד על כך שרק הכדורגל הוא הענף שמקבל את כל תשומת הלב לעומת הכדורסל, או ענפים נוספים, שנדחקים הצידה. רפעת (ג'ימי) טורק וזוהיר בהלול פותחים את הפה, כמו שרק הם יודעים.

"אני מכיר היטב את כל הקשיים שיש בכל מועצה ומועצה אבל הטענה המרכזית שאני תמיד שומע, ובצדק, היא החוסר של התשתית הבסיסית" אומר זוהיר בהלול ומסביר: "זה מתחיל קודם כל באולמות, אח"כ זה ממשיך בחינוך הילדים בבית הספר, שיבינו שיש גם ענפים נוספים חוץ מכדורגל והכי חשוב - הקצאת תקציבים מתאימים כי בלעדי זה אי אפשר יהיה לבנות כלום".

טורק מחזק את דברי זוהיר ומוסיף: "תשמע, אני זוכר את עצמי בתור ילד, כל שיעור ספורט שהיה לנו,זה היה כדורגל בלבד. כבר אז לא הכרנו שום דבר אחר. והיום, לצערי הרב, המצב לא שונה בהרבה. זה הכל מתחיל בגיל הזה ואם רוצים שענף הכדורסל יהפוך למשהו משמעותי יותר, לא אומר שיהיה הענף המוביל, אבל כן משהו משמעותי – חייבים להתחיל בגיל הצעיר. במגזר עוד לא השכילו שלמרות שהכדורגל הוא נגיש יותר – ספורטאי מצטיין יכול להצליח, לא בהשקעה כל כך גדולה, גם בכדורסל".

טורק, המשמש כיום כסגן ראש העיר, מחזיק כידוע גם בתיק הספורט של עיריית תל אביב-יפו. לדבריו, ביפו עצמה, שם הוא מתגורר, הוא ניסה בעצמו להעמיד קבוצת כדורסל אבל "פוליטיקאים מרושעים" מנעו זאת ממנו. "אני עוד לא ויתרתי ואני מתכוון להמשיך ולהילחם על זה בעתיד כי אני יודע את החשיבות של הענף הזה. יש ביפו אולם מצויין וכמו שאני יודע – הרבה בני נוער מאד מעוניינים להשתלב ולהתקדם בתחום".

טורק גם לא מסתיר את הסיבה האמיתית שבגללה חשוב לו לתת לענף הכדורסל יותר מקום. "גם בתור שחקן כדורגל, שהגיע לרמות הכי גבוהות וזכה בכל התארים, אני יודע שכדורסל הוא משחק שדורש יותר חשיבה, קורדינציה, ראיית משחק גדולה יותר ואלו דברים שחשוב לי מאד מאד שגם הנוער הערבי יראה שיש לו אותם".

בעיה נוספת אותה מעלה טורק היא דמות לחיקוי שאין כיום לנוער הערבי להזדהות איתה. "אם היה – אין לי ספק שהמצב היה אחרת לחלוטין. זה קודם כל מתחיל שאין כיום אוהדים לענף. גם אם תראה טלויזיות פתוחות במשחקי מכבי ת"א, ולא הרבה, זה לא ייתקרב לכמות השידורים של קבוצה ערבית שמשודרת או אפילו סתם משחק בטלויזיה. אבל מעבר לאהדה ולהיסחפות, אם היה לנוער דמות לחיקוי, כמוני, כמו ואליד באדיר, כמו עבאס סואן (שחקן סכנין שקיבל זימון לנבחרת ל.ו), זאהי ארמלי בזמנו ואחרים, אז הענף היה מקבל דחיפה רצינית. זה דבר שעובד ככה בכל העולם בכל הענפים, לא רק בספורט, גם למשל בתרבות – ספרות, שירה, קולנוע. כשיש לך דמות להזדהות איתה ומישהו שאתה רוצה להצליח כמוהו, זה נותן רצון גדול יותר להיות כמוהו ואפילו טוב יותר".

"גם המדינה אשמה בכך", מפנה טורק אצבע לכתובת הגבוהה ביותר. "מנסיון ומהיכרות של הענף – כדורסל דורש כספים רבים יותר וכמו שמראש התקציבים לכדורסל קטנים יותר מלכדורגל, אם רוצים לבנות משהו מההתחלה – צריך אפילו להשקיע יותר. הממסד עוד לא הפנים את החשיבות והמודעות שבעניין. ההתחלה היא קודם כל בניית אולמות, בהמשך זה הקניית משאבים ותחזוקה שותפת, גם עזרה של הקבוצות הגדולות לא תזיק".

תוך כדי השיחה עם ג'ימי, נפל לו רעיון. "תשמע, עכשיו שאני חושב על זה – אני, כאחרי מטעם העירייה על קבוצות הכדורסל המצליחות של העיר, חושב שאפנה אליהם להתחיל להשקיע בכפרים וביישובים הערביים, כפי שנהוג בכדורגל. אם מוטי אורנשטיין גאה בהקמת בתי ספר לכדורגל של הפועל ת"א בעיירות פיתוח ויישובים נידחים – אולי גם בכדורסל הקמת בית ספר שכזה ביישוב כמו טייבה, טמרה או שפרעם – יוכל לתת דחיפה רצינית מאד לעסק. אני לי ספק שגם שמעון מזרחי, עימו אני בקשר טוב מאד, יישמח לשמוע על הרעיון".

לסיום, ניסינו לתת למרואיינו להמר תוך כמה שנים נזכה לראות קבוצת כדורסל המייצגת את המגזר בליגת העל?

זוהיר בהלול משוכנע שמתי שהוא זה יקרה: "תשמע, אין ספק שזה ידרוש הרבה מאד עבודה ופעולה רחבה מאד ואינטנסיבית אבל לדעתי תוך 10 עד 15 שנה נזכה לראות קבוצה ערבית שתגיע לליגת העל. לא יודע עד כמה היא תצליח להשתלב שם ולסחוף אחריה קהל גדול, אבל זה יקרה".

ג'ימי טורק נשמע קצת יותר אופטימי: "אם אני לוקח את ההתעניינות שאני נתקל בה ביפו למשל ומשליך את זה גם על שאר המקומות בארץ – אין לי ספר שתוך פחות מעשור זה ייקרה. אבל זה בתנאי שכבר מעתה נתחיל, ביחד עם הרשויות, לעורר את העניין ולהבין כמה שזה באמת נצרך וחשוב".

דווקא מיושבי הראש והמנהלים של הקבוצות עצמן קיבלנו פסימיות גדולה יותר. יו"ר בני מג'אר, עזאם אנואר, אומר: "במצב הנוכחי אני לא רואה את זה קורה. לא יודע מה יהיה בעתיד הרחוק אבל בשנים הקרובות, ואני אומר לך את זה בתור יו"ר אחת הקבוצות הבכירות, אין לנו את הכלים לבנות קבוצה שתתמודד ברמות הגבוהות בארץ. בוא נגיד שלהגיע זה דבר אחד. הבעיה הגדולה הרבה יותר תהיה לתקוע יתד. עם הגדלת תקציב, עזרה וחיזוק משמעותי, התמונה תהיה שונה".

לצד האיזוטריות בקרב המגזר הערבי, הכדורסל תופס חלק חשוב בתרבות הספורט הערבית ברוב המדינות שסובבות אותנו.

באליפות העולם בכדורסל האחרונה, בספטמבר 2002, לצד הנבחרות הגדולות – ארה"ב, יגוסלביה, קרואטיה, ספרד, גרמניה וארגנטינה (אפילו ליטא, אלופת אירופה הנוכחית, לא הצליחה להעפיל אליה), השתתפה גם נבחרת אחת ממדינות ערב - השכנה שלנו מצפון - לבנון. הרבה הרמות גבה לצד גיחוכים נשמעו על הגעתה לאליפות היוקרתית כנציגה האסייתית השניה, בנוסף לסין, ואף אחד לא ממש ספר אותם.

ואכן, לבנון הובסה בשלושת המשחקים בבית המוקדם (102:73 לברזיל, 99:77 לפורטו ריקו ו-107:80 לטורקיה) פיטוריו של מאמן הנבחרת, האמריקאי ג'וני ניומן, תורצו כאכזבה מהתוצאות.

כמו הנבחרת, גם הליגה הלבנונית היא המקצוענית מבין מדינות ערב. בליגה הראשונה, המונה 8 קבוצות, משחקים בכל קבוצה לפחות שלושה זרים. בנג'אר למשל, הקבוצה שמוליכה את הטבלה עם חמישה נצחונות וללא אף הפסד, משחקים חמישה זרים: שלושה אמריקאים (שניים שהגיעו ישירות מהמכללות בארה"ב, ואחד ששיחק בגרנדה הספרדית), עוד שחקן קנדי ושחקן מארמניה. גם אצל סגניתה, סאגסה ביירות, משחקים שלושה זרים, כולם אמריקאים, שניים הגיעו מהמכללות, והשלישי נחת מונצואה. גם זרים מיפן, סין וקוריאה ניתן למצוא בקבוצות. בין לבין תמצאו גם בסגלי הקבוצות שחקנים ממדינות ערב השכנות אבל לא הרבה.

הזרוע הלבנונית הגיעה בעקיפין גם אלינו. פיטי סיסומס ששיחק שנה שעברה בקרית אתא והשנה הגיע באמצע העונה לחיפה/רמת השרון, הוא אחד כזה שטייל בכל העולם. הוא שיחק בצרפת, בלגיה, פורטוגל, פולין ולפני שנתיים שיחק בליגה הלבנונית בקבוצה זאחלה. "הליגה הלבנונית היא מקצוענית", הוא סיפר בראיון ל'הארץ'. "רק השיטה שם לא טובה. הייתי אחד משלושה זרים, אבל רק שניים יכולים לשחק ביחד על המגרש. שני הזרים האחרים היו בתפקידים שלא היו לקבוצה מחליפים, אז שיחקתי רק 20 דקות".

אחרי לבנון, מצרים היא המדינה השניה מבין מדינות ערב בה ליגת הכדורסל מרתקת וצמודה מאד. כמו בכדורגל, כמה מפתיע, גם בכדורסל הקבוצות המובילות הם זמאלק ואל-אהלי. בעונה שעברה זכתה זמאלק באליפות נקודה אחת בלבד יותר מאשר יריבתה המושבעת. להבדיל מלבנון, במצריים משחקים הרבה מאד שחקנים ביתיים ואם פה ושם ישנם זרים, הם מגיעים ממדינות ערב השכנות (בעיקר לבנון, סוריה וערב הסעודית) וכן ממדינות אפריקה כמו – ניגריה וקניה.

גם הליגה הסורית מפותחת אבל כמו בכדורגל, לא מהווה ממש יריבה למצריים או ללבנון. בליגה הראשונה משחקות 10 קבוצות כשאל-וואדה היא המכבי ת"א המתהווה של סוריה המוליכה את הליגה וזו שזכתה באליפות ב-3 השנים האחרונות. בקבוצה משחקים שלושה זרים: שני אמריקאים ושחקן ניגרי. בשאר קבוצות הליגה כמעט ואין שחקנים שחורים (לא אמריקאים ולא אפריקאים) אבל יש פה ושם שחקנים ממדינות שכנות.

עוד מדינה ערבית שבה יש השקעה בענף הכדורסל היא אלג'יריה. קבוצת מק-אלג'ר זכתה לפני שנתיים באליפות אפריקה לקבוצות (אפריק-ליג) כשניצחה בגמר את הקבוצה המצרית אל-אהלי. כמו אל-וואדה בסוריה, גם מק-אלג'ר לא סופרת את שאר הליגה ובנוסף לשתי זכיות באפריק-ליג, גם זוכה בצרורות באליפות בארצה. אגב, ממש במקרה גם המדים שלהם בצבע צהוב. מקורות באלג'יר מסרו שיו"ר איגוד הכדורסל מתכוון לכנס בקרוב ישיבה דחופה כדי למצוא פתרון להגמוניה של הצהובים (סתאאם).

זוהיר בהלול מגלה: "יוצא לי לא פעם לצפות בכדורסל בערוצים הערביים. המשחקים שם משודרים ומעוררים עניין רב בכלי התקשורת. ברור שהכדורגל הוא עדיין הענף המוביל אבל גם הכדורסל, בעיקר בלבנון ומצריים, מביא עימו הרבה גאווה, סוחף אוהדים וגורר התעניינות לא קטנה בכלל".