הם מ-פ-ח-ד-י-ם

עשרה קבין של חגיגות נפלו משמיים, תשעה מהם נטלו אוהדיה של קבוצה מיד לאחר זכייתה בסופרבול. ביום ראשון שעבר, יום ארור וקר שבמהלכו תהיתי (תוך העמדת פנים שאיני זוכר תקופה שחורה משחור שכזו בכל שנה) אם כך נראים חייו של אוהד פוטבול בין פברואר לספטמבר ואם כן כמה נורא הוא הדבר. צפיתי שוב בסופרבול 36, המשחק המדובר ההוא מלפני שנתיים, בדמיוני שחזרתי כל רגע, איך הפכנו מלכלוכית לסינדרלה בן לילה. כמה אדישה היתה העיר לפני המשחק, כמה מתוחה במהלכו וכמה מוטרפת אחריו.

בכרך שהולך לישון ב-10 בלילה ושמכירת אלכוהול אסורה בו בימי ראשון נשפכה הבירה כמים עד אור הבוקר. בוסטון, עיר של סטודנטים צעירים ואפופים שכל מה שמעניין אותם בדרך כלל הוא עוד 5 גרם ג'אראס ושישיית באד לייט, נכנסה לאטרף בעקבות משחק אחד, משחק ששלוש וחצי שעות לפני כן אף אחד לא חשב שיעמיד עיר שלמה, מדינה שלמה, איזור שלם, על הרגליים.

רוב תומכי הפטריוטס לא מגיעים מבוסטון עצמה אלא מפרבריה ומהמדינות השכנות, בעיקר ניו המפשייר ורוד איילנד וזו רק אחת הסיבות שלקראת האירוע החשוב של השנה ספרתי השבוע בסך הכל שלוש מכוניות עם דגלי הקבוצה עליהן ברחובות העיר.

הסיבה השנייה היא שרבים חוששים משידור חוזר של הלם ה-16 באוקטובר שבו מאמן בייסבול חובבני שבר את לב השעועית עם החלטה פחדנית והסיבה השלישית היא שעברו שבועיים, שבועיים שלמים עד למשחק הגדול. שבועיים שבהם יצא כמעט כל העוקץ מהמשחק, שבהם נרדמנו מול המסך במשחקי כדורסל משעממים ובמשדרי בחירות מייגעים, שבהם היינו צריכים לטעום שוב את טעם הריקנות בלי הכדור האליפטי יחד עם הטענות החוזרות ונישנות ש"לא נותנים לנו כבוד".

ריספקט היא מילה מאוד שכיחה כשמדברים על הניו אינגלנד פטריוטס. 14 נצחונות רצופים, ההגנה הכי טובה בליגה, הקוורטרבק הכי מתוק בגלובוס, הסייפטי הכי רוצח, המאמן הכי גאון, ובכל זאת הפרשנים הלאומיים לא נותנים מספיק קרדיט. אבוי, נוהות הקינות לכל עבר, כלום מסוגל דן מארינו הנבל לחזות לנו סוף סוף ניצחון (התשובה היא לא, הוא הלך על קרוליינה) שואלים יבבני הצפון ממיין ועד קונטיקט. ברדיו מצטרפים להתלהמות הבכיינית ומצטטים את וורן סאפ שטוען ש"אתפלא מאוד אם הקו הקדמי של קרוליינה לא יפצח את קו ההתקפה של הפאטס. ראס הוקסטיין לא מסוגל לעצור את ג'נקינס ופפרס".

ובעוד שאגות אלי קרב של "חכה חכה, אנחנו נראה לך וורן" מתפזרות מגיע ביל וולש, ההוא שאחראי לפטנט הקרוי "התקפת החוף המערבי", ומצהיר קבל עם ועולם ש"טום בריידי הוא המונטנה הבא".

טרם סיימתי לזעוק "רגע, בילי, לא כל כך מהר, יא נאחס" מגיע פיטר קינג מספורטס אילוסטרייטד לאשש את עמדתו של וולש! בראיון לדניס וקלהאן, שני החנפנים הגדולים ביותר בעולם הרדיו. יה, זה אנחנו הפטריוטס, וכדאי מאוד שכולם יתחילו להתייחס אלינו כשושלת הבאה. דיון סנדרס, אותו אחד שאמר שמארץ נהג בחוכמה כששיחק בונקר עם השעון, הופך לקדוש מיידי מכיון שהוא סבור שהמשחק ייגמר בהפרש של שלושה טאצ'דאונים לניו אינגלנד. ככה צריך לפרשן משחק פוטבול.

נפלאות הן דרכי עולם. לפני שלושה שבועות סברו כולם שמי מה-AFC שתגיע לסופרבול גם תיקח אותו, ודי בקלות. הפערים המשוערים הצטמצמו בהדרגה לפני שבועיים והיום אפילו במסצ'וסטס סבורים שזה יהיה עוד מותחן מורט עצבים שיוכרע בשתי הדקות האחרונות. אבל בינינו, מי זה סטיבן דייויס? מכה אחת של טדי וושינגטון והוא מקורקע לשנתיים. והג'נקינס הזה, לורנס טיילור עשו ממנו. דלהום הוא סתם ילד שחווה עונה יפה עד שיפגוש את ורייבל ובכלל, מה הם שווים הפנתרים המסורסים האלה, כולו ניצחו בסט. לואיס ופילדלפיה וחושבים שהם יכולים גם עלינו. בפחות מ-3:50 לא נסתפק.

ואחרי הטפיחה הקלה לביטחון העצמי נסתכל במראה ונאמר בחשש: ניצחון. בבקשה, רק ניצחון. תעצרו את דייויס, תגמרו את פוסטר, תשתקו את סטיב סמית', תנו לנו סיבה למסיבה. כי את האמת? מבעד למעטה הקשוח אנחנו מפחדים פחד מוות.