ארבעה בעקבות טבעת

הלילה יעלו ארבעה גברים לשני מגרשי פוטבול, וינסו לעשות את הצעד האחרון לעבר מטרה, שעצם שמה מעביר צמרמורת בגוו של כל מי שאוהב את המשחק: הסופרבול. ארבעת הגברים הללו לא יכלו להיות שונים יותר זה מזה, וכך גם הנתיבים שהובילו אותם אל המעמד הזה.

אחד השחקנים הללו (דונובן מקנאב מהפילדלפיה איגלס), הוא שחור. שלושת האחרים הם לבנים. אחד מהם (טום בריידי מהניו אינגלנד פטריוטס), כבר היה במשחק הגדול, וגם ניצח בו. שלושת האחרים עדיין לא זכו לכך. שלושה מהם נבחרו בדראפט, אחד לא. לשלושה יש שמות אמצעיים, לאחד לא. שניים מהם באו ממכללות חזקות, אחד ממכללה בינונית ואחד מבית ספר אלמוני למדי.

המשחק בין הניו אינגלנד פטריוטס לאינדיאנפוליס קולטס ייערך הערב, בשעה 22:00 שעון ישראל, וישודר בערוצים METV ו-ESPN.

הגמר השני, בין הפילדלפי איגלס לקרוליינה פנת'רס ישודר בפוקס ספורטס, ויחל בשעה 01:30 לפנות בוקר.

אז בואו נעשה היכרות עם האנשים שיעשו לכם את ערב הספורט הכי טעון שתראו בזמן הקרוב:

דונובן ג'מאל מקנאב נולד ב-25/11/1976, בשכונה ענייה בשיקאגו. אמו לא הרשתה לו לשחק פוטבול מאורגן עד כיתה ז', אבל הוא מיהר להדביק את הפער. לאחר שסיים את בית הספר התיכון, הוא קיבל מלגת פוטבול למכללת סירקיוז, ולדברי אמו "אילולי המלגה הזו, הוא לא היה מגיע לאן שהגיע". בנוסף להצטיינות חריגה בפוטבול (קבע שלל שיאי מכללה ונבחר ל"שחקן ההתקפה של העשור" בליגת הביג-איסט), הוא גם היה השחקן השישי בקבוצת הכדורסל של המכללה – שבניגוד לקבוצת הפוטבול, כן נחשבת לאחת הטובות בארה"ב.

אחרי קריירת המכללות המפוארת שלו, ולמרות שהמכללה בה שיחק אינה מן המפוארות דווקא, נבחר מקנאב במקום השני בדראפט ה-NFL של 1999. אוהדי פילדלפיה, אולי הקשים והגסים בכל ארה"ב, שרקו בוז במדיסון גארדן כשנשיא הקבוצה הכריז על הבחירה. מאז הוביל מקנאב את הנשרים ליותר ניצחונות בפלייאוף (4) מכל קווטרבק בתולדות המועדון. בתחילת העונה פתח מקנאב בצורה חלשה. אחת הסיבות היתה שהוא סחב פציעה, ואחרת היתה שהוא ניסה להכריח את עצמו להיות קווטרבק "קלאסי", כזה שיושב בכיס וזורק, במקום להתרוצץ ולרוץ. התוצאה היתה פתיחה של 2:0, ודירוג בתחתית הקווטרבקים בליגה למקנאב עצמו.

במחזור הרביעי טען ראש לימבו, פרשן רדיו ימני דמגוג וגזען, שנבחר משום מה להשתתף בתוכנית טרום המשחק של ESPN מתוך תקווה להגביר רייטינג, שמקנאב בעצם לא קווטרבק כזה טוב, וש"המדיה הליברלית" עשתה ממנו יותר מדי מרוב רצון לראות קווטרבק שחור טוב. זו כמובן שטות מוחלטת, ולימבו פוטר מהתוכנית ובצדק. זמן קצר לאחר מכן התאפס מקנאב על עצמו, הוביל את הנשרים לתשעה ניצחונות רצופים וליתרון ביתיות לאורך הפלייאוף.

אז האם הברברים של פילי מצטערים שהם שרקו לדונובן בוז כשהוא נבחר? לא בטוח. ב-NFL, לא כל שכן בפילדלפיה, רק דבר אחד מדבר: טבעת אליפות. אם מקנאב יפסיד הלילה בגמר ה-NFC השלישי שלו ברציפות, הוא יהפוך לקווטרבק הראשון בהיסטוריה שמארח שני משחקי גמר רצופים ומפסיד בשניהם. ב-1999, הברברים שרקו לדונובן בוז בגלל שהם חשבו שהוא לא מספיק טוב כדי להיבחר שני. היום הם כבר יודעים שזה לא נכון, אבל עכשיו מקנאב צריך להוכיח שהוא לא משהו הרבה יותר גרוע: לוזר.

פייטון וויליאמס מאנינג, שנולד ב-24/3/76 בניו אורלינס, קיבל את הפוטבול שלו באופן גנטי (כמו אחיו, איליי, שיצטרף לליגה בשנה הבאה). אביו, ארצ'י מאנינג, היה אגדה מהלכת בניו אורלינס, שם הנהיג את הסיינטס כקווטרבק במשך תריסר שנים. פייטון למד פוטבול מנעוריו, וכבר מגיל צעיר הפגין תפישה מהירה לא רק ליסודות הפיזיים של המשחק, אלא גם להיבטים השכליים – לימוד הגנות, מערכים, טקטיקות. פייטון סיים את בית הספר התיכון בשלוש שנים, לצד הצטיינות כ"אול אמריקן" על המגרש, והיה מבוקש בכל מכללה בארה"ב. הוא בחר לא ללכת למיסיסיפי, שם היה אביו אגדה, אלא לטנסי, אותה הפך מסתם מכללה טובה למועמדת לתואר הלאומי. בשנתו האחרונה היה שני בהצבעה לפרס ההייזמן, והוביל אותה למקום השני בארה"ב.

בדראפט של 1998, התלבטו מומחי הפוטבול את מי כדאי לאינדיאנפוליס קולטס לבחור במקום הראשון: את מאנינג, או את ריאן ליף ממכללת וושינגטון. למזלם הרב קיבלו באינדי את ההחלטה הנכונה. ליף, שנבחר שני על ידי סן דייגו, עדיין מופיע בסיוטי המנהלים שם ושמו משמש מונח נרדף ל"פלופ ענק בדראפט".

מאז נבחר בדראפט עשה מאנינג דברים שאיש לא עשה לפניו: הוא מסר ל-25 טאצ'דאונים או יותר בכל אחת משנותיו בליגה, ומאז עונת הרוקי שלו מסר ל-4,000 יארד או יותר חמש שנים ברציפות. הוא המשיך להיות "חולה פוטבול", והוא מבלה שעות על גבי שעות בהתבוננות בקלטות משחק, ובניתוח כל טעות קטנה – של היריב ושלו כאחת.

אבל עד השנה, היה דבר אחד שמאנינג מעולם לא השיג במקצוענים: ניצחון בפלייאוף. לא עזר לו שלא היתה לו הגנה ראויה לשמה. תווית הלוזר נדבקה אליו ורבים החלו לקשקש בקומקום ש"הוא פשוט לא מסוגל לנצח בפלייאוף", שכביכול אין לו את קור הרוח הדרוש לנצח במשחקים גדולים. הדבר מצחיק במיוחד מפני שמאנינג הוא אחד הקווטרבקים היחידים בליגה שקורא את המהלכים שלו בעצמו ומאלתר על קו ההתקפה באופן קבוע, אבל הרינונים נמשכו.

ובכן, השנה הגיע הסוף לשטות הזו. בסיבוב הראשון רשם מאנינג משחק כמעט מושלם: 22/26 מסירות מדויקות, 377 יארד, חמישה טאצ'דאונים בשחיטה 10:41 מול הדנבר ברונקוס. במשחק השני המשיך מאנינג לשחק כמו חייזר: 22/30, 304 יארד, שלושה טאצ'דאונים. בשני המשחקים אין לו איבודי כדור, והקבוצה עדיין לא נאלצה להרחיק כדור. באנגלית, כשנפטרים מאיזו מועקה, קוראים לזה "להוריד את הקוף מהגב". אחד הפרשנים של אתר ה-NFL אמר שמאנינג לא רק הוריד את הקוף מהגב, הוא ירה לקוף בראש ועכשיו הוא גורר אותו מעיר לעיר. האם המופע של פייטון יימשך? הערב מצפה לו האתגר הקשה מכל, בקור המצמית של ניו אינגלנד, מול הקבוצה הטובה בליגה. הבמה מוכנה להמשך האגדה.

הקריירה של טום בריידי נשמעת כמו סיפור אגדה, אבל ההתחלה לא רמזה על ההמשך. טום אדוארד בריידי ג'וניור נולד ב-3/8/1977 בסן מטאו, קליפורניה. הוא שיחק פוטבול בליגות נוער ובתיכון, ונבחר לשחקן המצטיין של בית ספרו. הוא הלך לשחק במכללת מישיגן המפוארת, אבל בשנתו הראשונה לא התלבש, ובשנייה היה מחליפו של בריאן גריסי, שהוביל את המכללה לאליפות היסטורית. בשנתיים האחרונות שלו במכללה הוא רשם מאזן של 5:20, והוא מדורג בשלישיה הראשונה בתולדות מישיגן - אחת המפוארות במכללות ארה"ב, בפוטבול כמו גם בתחומים אחרים, בטאצ'דאונים וביארדים לעונה.

אולם הישגיו לא הרשימו את הסקאוטים, והוא נבחר רק בסיבוב השישי של הדראפט בעונת 2001, על ידי הניו אינגלנד פטריוטס. במחזור השני של עונת הבכורה שלו נפצע הקווטרבק וכוכב הקבוצה דרו בלדסו, ואוהדי הפטריוטס הכינו את עצמם לעוד עונה אבודה. אלא שבריידי חשב אחרת. הוא רשם מאזן של 3:11 כפותח, ומסר 162 פעמים בלי להיחטף – שיא ליגה לפתיחת קריירה. בפלייאוף של אותה עונה קיבל בריידי את עזרתם של השופטים (ויש אומרים של חוק גרוע במיוחד). מה שנראה כהשמטת כדור הפך למשהו פחות מכאיב, והפטריוטס עלו לגמר ה-AFC. בריידי נפצע, ובלדסו היה זה שהעלה את הפטריוטים לסופרבול.

בריקוד הגדול שוב קיבל נער הזהב את המושכות, וההחלטה האמיצה של המאמן ביל בליצ'ק השתלמה. במצב של 17:17, פחות משתי דקות לסיום, הוביל בריידי את קבוצתו לשער השדה המנצח ולאחת ההפתעות הגדולות בהיסטוריה של הליגה. אליפות היסטורית והיסטרית.

בעונה שלאחר מכן ביסס בריידי את מעמדו כקווטרבק בכיר בליגה, אבל הפטריוטים לא הצליחו לעלות לפלייאוף. השנה כיפר בריידי על כך. לאחר הפסד במחזור הבכורה קרעו הפטריוטים את הליגה, הפסידו רק עוד פעם אחת והבטיחו יתרון ביתיות לאורך הפלייאוף. השנה התחזקה ברחבי הליגה ההכרה שאולי בריידי לא רושם מספרים מהחלל, אבל הוא פשוט יודע לנצח. אותה תכונה חמקמקה היא בדיוק מה שייחדה איש אחד שאולי שמעתם עליו – ג'ו מונטנה. גם הוא לא היה מלך הסטטיסטיקות. הוא רק היה מלך הסופרבול.

אז אולי היה מתאים לבריידי שידרגו אותו בין הקווטרבקים הגדולים, אבל הוא יודע שבשביל זה הוא לא צריך לרשום מלאנתלפים יארדים וטאצ'דאונים. הוא רק צריך לנצח. עוד שני ניצחונות, ותהיה לו טבעת שנייה, שזה יותר מכל קווטרבק פעיל בליגה. זה, יותר מכל סטטיסטיקה, יגרום לכך שיתחילו לספור אותו כאחד הגדולים באמת.

אם הקריירה המקצוענית של טום בריידי החלה באופן לא זוהר במיוחד, מה תגידו על זו של ג'ייק דלהום? בריידי לפחות נבחר בדראפט. דלהום, שנולד ב-10/1/1975, הצטיין בתיכון, בעיר הולדתו לאפאייט שבלואיזיאנה, הן כקווטרבק והן כמגן פינה, אבל אף מכללה יוקרתית לא הציעה לו מלגה. אז הוא הלך למכללת לואיזיאנה-לאפאייט, וכיכב גם שם. הוא היה שחקן השנה הראשונה היחיד שפתח באותה עונה בדרג הראשון של המכללות, והוא סיים עם מספרים נאים ביותר – 9,216 יארד ו-64 טאצ'דאונים בארבע עונות.

למרות זאת, בדראפט של 1997, אף קבוצה מקצוענית לא חשבה שהוא שווה אפילו בחירה בסיבוב השביעי. העובדה הזו הופכת לתמוהה עוד יותר בהתחשב בעובדה שזו היתה שנה ממש גרועה לקווטרבקים. רק אחד שנבחר באותה עונה (ג'ייק פלאמר, בסיבוב השני) פותח היום בקבוצת NFL.

בסופו של דבר החליט מנכ"ל הניו אורלינס סיינטס, ביל קוהאריץ', לתת לו הזדמנות והחתים אותו כשחקן חופשי. אבל לקדושים היה אז את ג'ף בלייק, ואחריו את ארון ברוקס, ומאחוריו את טוד באומן, ודלהום כמעט לא קיבל הזדמנות לפתוח. אז הוא עזב את הקדושים וחתם כשחקן חופשי, לפני שנה, בקרוליינה.

גם בקרוליינה הוא לא קיבל מקום בהרכב מיד, אבל במחזור הראשון, בפיגור 7:17 במחצית מול ג'קסונוויל, הוא קיבל את המפתחות. הוא נכנס ל"האדל", ההתגודדות שלפני המהלך, עם אגרוף קפוץ וידיים מתנפנפות. שלושה טאצ'דאונים ושתי חטיפות לאחר מכן, היה דלהום חתום על הניצחון הראשון שלו. 23:24.

באותו שלב, רוב אוהדי הפוטבול לא היו סגורים לגמרי אפילו על איך הוגים את שמו (Delhomme), ואת האופציה הרווחת בוודאי תוכלו לתאר לעצמכם. אבל קווטרבק העבר המהולל ופרשן ההווה, טרי בראדשו, הלך לראיין אותו כבן לואיזיאנה למשנהו, בישר לאומה איך אומרים את השם (דלום, יעני עם ה' אילמת) וגם עוד דבר – שלבחור יש את זה. לא מבחינת כישורים אתלטיים, אלא באופי, במנהיגות, בנשמה.

עד תום העונה הוכיח דלהום שלמרות שהקבוצה שלו בנויה על הגנה וריצה, הוא בהחלט יודע לזרוק את הביצה כשצריך. הוא הוביל מספר התקפות מנצחות, והשיא הגיע בשבוע שעבר. פעם אחר פעם מצא דלהום את התופסים שלו, בדאון שלישי, עם שמונה, תשעה ועשרה יארד לקו המטרה, והשאיר התקפות בחיים. הדובדבן, כמובן, היה טאצ'דאון ניצחון של 65 יארד, במהלך הראשון של ההארכה השנייה. עכשיו, מעמקי האלמוניות, רוצה ג'ייק דלהום לרקוד על הבמה הגדולה ביותר שיש. בדרכו יעמדו הנשרים, אבל הבחור מלואיזיאנה ממש לא מתרגש. הוא מוכן לעוד קצת פוטבול. ואתם?