היי, קוראים לי ל' (שם בדוי. אם תתעקשו, במערכת וואלה נמצא שם בדוי נוסף שלי), אני בת 22 ואני אוהבת כדורגל. ולא, אני לא לסבית. ולא, אני לא אוהבת כדורגל בגלל איך שהשחקנים נראים (אם להיות כנה, זה בטח לא בגלל איך שהשחקנים נראים). ולא, אני גם לא רואה כדורגל כדי להרשים בחורים - בשביל זה אלוהים (ע"ע מייקל ג'ורדן) ברא את המחשוף.
אז האם קיימות סיבות שיגרמו לבחורה הטרוסקסואלית, חכמה ומהממת ויזואלית, שנגיד נקרא לה ל', לצפות במשחק? תתפלאו.
אני שונאת ספורט. הכוונה היא לעשות ספורט. יש פעילויות מסויימות שאני מוכנה להזיע בהן, אבל ריצה/חדר כושר/משחק כדורגל/כדורסל לא נמצאים ברשימה. ותשמעו, אני בחורה שיודעת להעריך כאלה עם משמעת גופנית. הם רצים באימונים ורצים במגרש (גם אם שחקן ישראלי ממוצע במשחק של 90 דקות רץ 12 דקות שלמות, הוא עדיין רץ 12 דקות יותר מאשר אני רצתי מאז מבחן הבגרות המסוייט שלי בחינוך גופני), ומבחינתי זה ראוי לציון.
אני אוהבת את מכבי חיפה. אבא שלי אהב את מכבי חיפה, החברים שלי אהבו את מכבי חיפה - ובדרכים נלוזות ונתעבות הם הצליחו להשפיע גם עליי ועל הרגלי הצפייה שלי. כשניסיתי לברוח כבר היה מאוחר מדי ומצאתי את עצמי מכריחה את החברות שלי לבוא איתי למגרשים, ותוך כדי גם מסבירה להן מה זה נבדל, מי מספר 8 במכבי חיפה ולמה אנחנו שונאים את הפועל תל אביב.
אני אוהבת לחשוב. אבל לפעמים גם לאוגר ההוא שמסובב את הגלגל ההוא בתוך הראש צריך לתת לנוח, ואין זמן טוב יותר לזה מאשר 90 הדקות הכמעט יומיומיות שאני רואה בהן כדורגל (מזל שישנה ההפסקה בין המחציות, כדי שאני לא אגיע לניוון שיכלי מוחלט). מה יש, פעם ביום גם לי בא להרגיש כמו אלון מזרחי (רק שהאנגלית שלי קצת פחות טובה משלו).
זה לא שאני חושבת שכדורגל זה משחק לטיפשים (זה שטיפשים אוהבים אותו, לא אומר בהכרח שרק טיפשים אוהבים אותו). מה שאני כן סוברת הוא שכדורגל מהווה את אופרות הסבון/הטלנובלות של הגברים/הלסביות/הפרחות שבאות בשביל להגשים את חלום ילדותן ולהיות כוכבות 'פרשת נערת הליווי' הבאה - חלום הכולל כתבת שער בידיעות אחרונות עם צילום גבי וציטוט "הם היו נורא נחמדים. אחד מהם היה נורא מאמי והתקשר אפילו לאשתו אחרי שזה נגמר".
בעצם, אני אוהבת כדורגל מאותם סיבות שאתם אוהבים. חוץ מאלה מכם שמתאהבים בכדורגלנים ומסווים את זה (לא באופן מוצלח כל כך) באהדה לספורט, תוך כדי הדחקה של הנטיות ההומוסקסואליות שלהם. וחוץ מאלה עם החלום הנגוז של להיות שחקן בליגת העל (של אנגליה), אשר הם מנסים להחיות באמצעות חייהם של השחקנים, עם המשפט הידוע השגור בפיהם: "אם לא הייתי נפצע באימון בגיל שתים-עשרה
" (וההמשך המתבקש "
היית אולי מגיע להיות מחליף במכבי צור שלום, וגם זה רק אם תהיה שווה את הסכום הארבע ספרתי שישלמו עליך").
אני צופה בכדורגל בגלל המתח, האדרנלין, ובעיקר כי אני אוהבת את המשחק. אז לסיכום אומר שאני אוהבת כי אני אוהבת. אם תשאלו את עצמכם למה אתם אוהדים קבוצה או רואים כדורגל, לא תקבלו תשובה אחרת מזו. ישנו מעט מאוד הגיון בלעשות משהו שלא חייבים למרות שלא אוהבים אותו.
קוראת יקרה, נא שנני את העמוד הנ"ל בפעם הבאה שמישהו/י שואל/ת אותך בפליאה: "מה יש לך לאהוב במשחק עם 22 מטורפים שרודפים אחרי כדור?"
אש על הגולש
בוער לכם בלב, בראש או בלשון ואין לכם איפה לפרוק את זה? מערכת וואלה! ספורט מזמינה אתכם להיות פרשנים לרגע (או ליותר, תלוי בכם), סופרים או משוררים ולשלוח לנו קטעים שכתבתם, בכל סגנון כתיבה שעולה על דעתכם, בתנאי שיהיה ראוי לפרסום ובכל תחום הקשור לספורט.
מניתוח נקודות התורפה הטקטיות בהרכב החדש של מ.ס. אשדוד עד לסיפור, דמיוני או מציאותי, על חיי אוהד פינג-פונג, נשמח לתת לכם הזדמנות לגלות לעולם כוכבי כתיבה חדשים. את הקטעים שכתבתם, שלחו דרך ה"כתבו לנו" (בצד ימין באתר או בקישור למטה) או לכתובת המייל הבאה: sportssupport@walla.net.il . אנו נפרסם את המשובחים שבקטעים שנקבל בפינה "אש על הגולש" שבאיזור הטורים האישיים. גם מי שכבר פירסם טור, מוזמן לשלוח עוד אחד. אנא, ציינו את שמכם המלא.