סבי נוסעת לסהרה

אם היינו חיים באמסטרדם נניח, אז הכתבה הזו הייתה בסך הכל כתבה ספורט על עוד ספורטאית אקסטרים שהולכת לייצג את המדינה. אבל מה לעשות שאנחנו כאן בישראל, וכשמדברים עם סבי דה בור בת ה-36, שמתכוונת להשתתף בחודש אפריל במרוץ הסהרה או בשמו המקצועי - "מרוץ החולות", עולה סיפור של ציונות, לאומיות ושייכות חברתית, וכמובן - של ספורטאי שמתקשה למצוא ספונסר שיבין מה יש לו מתחת לידיים. אם היא לא תצליח למצוא אחד כזה עד פברואר, יכול להיות שהספורט הישראלי יחמיץ את אחד הסיפורים היפים שמכינה לו שנת 2004.

מרוץ הסהרה הוא אירוע ספורט אתגרי שמתקיים במשך שבוע ימים במדבר סהרה. כל יום רצים המשתתפים כ-40 ק"מ, כשבאמצע יש יום מנוחה אחד, שאחריו רצים 80 ק"מ. בלילות ישנים באוהלים במדבר. בסך הכל גומעים המתחרים 280 ק"מ בשבוע, כשהמטרה היא אחת - לא ליפול. עם כלות הכוחות ומול דיונות בלתי נגמרות מותר לעבור מריצה להליכה, אבל מי שנופל נפסל ומוצא מהתחרות. 700 ספורטאים, 12 אחוז מתוכם נשים, משתתפים במירוץ המטורף הזה שייערך בחודש אפריל בחום של ארבעים מעלות.

הזוכה במרוץ מקבל 28 אלף יורו, מי שיגיע שני יאסוף 15 אלף מרשרשים והמקום השלישי יסתפק בשבעת אלפים יורו. בשנים האחרונות השליטה במירוץ היא של שני אחים מרוקאים, שבתנאי סאונה גומרים את המדבר בערך בקצב שאתם גומרים ארטיק.

אי אפשר לפספס שסבי היא הולנדית, הרבה הודות לחיוך שלא יורד לה מהפנים. ובינינו, היא כבר עברה בחייה דבר או שניים שהיו קצת יותר מסובכים ממציאת ספונסר למירוץ סהרה. "נולדת באמסטרדם. אבא שלי לא יהודי, לאמא שלי היה איזה קשר יהודי, אבל אף פעם לא התעסקתי בזה", מספרת סבי. "עד שיום אחד מצאתי בבית ספר תנ"ך בעברית זה סיקרן אותי. זה גם היה סוג של מרד נעורים שקורה לך כנראה כשאתה חי בעיר רגועה ושלווה כמו אמסטרדם.

"חשבתי שמגיע לי כרטיס טיסה לישראל בכח חוק השבות, אבל אז גיליתי שאני צריכה להתגייר בשביל זה, כי הדם היהודי של אמא שלי כנראה לא היה מספיק חזק. זה לא עצר אותי ובמשך שנתיים עשיתי כל מה שצריך. באמת, כולל ארוחות ערב בשטחים בימי שישי. לפני 12 שנה עליתי לארץ ומיד הרגשתי פה בבית. ההורים שלי בטח אמרו לעצמם שתוך שנה אני חוזרת, אבל אני הרגשתי שפה זה בדיוק מה שאני מחפשת ומצאתי עבודה בדוגמנות ובמשחק".

לאחר שמונה שנים בארץ, יצאה סבי לסיבוב נוסף בעולם, כאשר לפרנסתה היא עובדת כמדריכת תיירים בטוניס. אחר כך הגעגועים הכריעו אותה והיא חזרה לארץ: "התגעגעתי גם לתורים בסופר, שכולם עצבניים וצועקים אחד על השני ואומרים ישר מה שהם חושבים. זה נפלא בעיניי, בהולנד זה בחיים לא היה קורה".

- כן, אבל בהולנד הסופר הזה שכולם עומדים בו בתור, היה נותן לך ספונסר לנסוע לתחרות.

"כן, אני יודעת את זה. בהולנד לא הייתה לי בעיה להשיג ספונסר מאיזו מועצה או גורם פרטי. אני רוצה להאמין שגם בישראל, בעקבות זה שאני אספר את הסיפור שלי, מישהו ירים את הכפפה ויעזור לי לעשות את זה".

- מותר לשאול איך מגיעה בחורה הולנדית מגיעה לריצה במדבר?

"כשהייתי ילדה בהולנד רצתי. התקופה שבה הייתי רצה הכי חזק היתה בגילאי 16-22. לאחרונה בארץ, הצטרפתי למועדון המרוצים של רמת השרון. כל הכיף של הריצה חזר אליי והמסע הזה הוא משהו שאני מאד רוצה לעשות מכל כך הרבה סיבות, שאני לא אתן לשום דבר לשבור אותי. אני מתכוונת לסיים אותו ומכיוון שהוא משודר ביורוספורט ובעוד ערוצים באירופה, אני יודעת שההורים שלי, שמאד תמכו בי בעניין הזה, ישמחו לראות אותי מסיימת אותו".

- ותגידי, המרוקאים לא עושים בעיות למי שרוצה להיכנס עם דרכון ישראלי?

"בשנים עברו הם לא היו עושים בעיות, אבל מאז האינתיפאדה הם מקשים על הכניסה והכל. אני מתכוונת להיכנס למרוקו עם הדרכון ההולנדי שלי, אבל לרוץ במדים של ישראל, כשאני עטופה בדגל ישראל".

- כל הקטע הזה של הציונות זה לא קצת פאסה?

"איפשהו תמיד הרגשתי שאני לא מספיק מחוברת להוויה הישראלית. בגלל שלא הייתי בצבא, התנדבתי למשטרה, אבל עדיין לא הרגשתי שלמה עם עצמי. אני חושבת שהמרוץ הזה הוא משהו שאני עושה ממש בקטע ציוני. אני אראה לכולם שאני ישראלית. שם אני אשמש כשגרירה, כי חשוב לי להבהיר לאנשים שישראל היא מדינה מערבית. שיש פה אנשים שעוסקים בספורט, יוצאים להופעות, סופגים תרבות ויושבים הרבה בבתי קפה. ושיש לנו אפילו ארגונים לזכויות של בעלי חיים".

כשסבי דה בור מדברת על זכויות בעלי חיים, זה נשמע כאילו היא מדברת על משפחה.

"אני מגדלת בבית שלי 12 חתולים וברחוב יש לי עוד שמונה, שזה סך הכל עשרים חתולים. אני פעילה בעמותת 'לב לחי' ובכלל, חיות הן כל עולמי. עשיתי חישוב שאני מוציאה בחודש אלף דקל על אוכל לחתולים. אם איזו חברה שמביאה לארץ אוכל של חתולים היתה מעניקה לי חסות בצורת אוכל לחתולים בשנה הקרובה, זה היה חוסך לי עוד קצת כסף לקראת המסע. כן ככה זה, כל היום אני עסוקה בחישובים".

הסכומים בהם מדובר, אגב, הם לא המספרים שהתרגלתם לקרוא במדורי הכדורגל. הטיסות וההרשמה מסתכמות יחד ב-2,400 יורו. שק שינה ותרמילים "אני מאמינה שאני יכולה להביא מהבית", מספרת סבי, וחוץ מזה עיקר ההוצאות יהיו על התפריט הקולינרי, שעל פי חוקי התחרות חייב לכלול מינימום של 2,000 קלוריות ביום.

"זהו בסך הכל", מסכמת שגריר ישראל המיועדת בסהרה. "בגדול, מה שהכי חשוב לי זה שאנשים בישראל יחזיקו לי אצבעות וירגישו שאני מייצגת את המדינה שלנו בכבוד".

אנחנו כבר מחזיקים לה אצבעות.