עוד שלושה שבועות לתום הסיוט

לכל מאמן יש חלון הזדמנויות בקבוצתו שנע בסביבות חמש שנים, תלוי במידת ההצלחה. בשלב מסויים, כמו שקורה כעת בניו יורק ג'איינטס, לקבוצה, לשחקנים וכנראה כל מי שידו בקבוצה נמאס מהעליות והירידות ונמאס מהמאמן. בניו יורק רוצים שינוי והם יקבלו אותו בקרוב, כשתיגמר לה תקופת כהונתו של ג'ים פאסל, כהונה אשר מהולה בטעמים של הצלחה, כשלונות ופנטזיה על "מה היה יכול להיות אם..."

יותר מהכל תזכר תקופתו של פאסל כתקופה של הפסדים מחפירים, הפסדים שלאו דווקא קשורים לכישרון נטו אלא יותר לאלי הפוטבול במרומי האיצטדיון הגדול בשמים.

בשורה התחתונה, אף אחד לא ישכח את הטעויות המבישות של הקבוצות המיוחדות בשניות האחרונות נגד פילדלפיה ודאלאס העונה, הקריסה הלא מובנת נגד מינסוטה ב-97 וכמובן את ההתקפלות נגד הניינרס בפלייאוף אשתקד.

עבור פאסל אין יותר תירוצים ואין יותר פתרונות קסם. הנסים שהקבוצה סיפקה לו בעבר הצילו את עורו מפיטורים, אבל לא בעונה הזאת. פאסל נראה במהלך השבועות האחרונים אובד עצות בניסיון נואש למצוא את המשהו הזה שידליק את הקבוצה, אך לשווא. המאמן מתהלך כמי שיודע שנגזר דינו, איש שמחכה ליום הדין שיגיע מיד לאחר סיום העונה. ההודעה שיקבל פאסל מהמנג'ר ארני אקורסי, הודעה שכל העולם יודע את תוכנה, תהיה קצרה מאוד, בסגנון "תודה רבה על מה שעשית עבור הקבוצה, אתה מפוטר" .

הקבוצה שהיתה אמורה להתחרות על אליפות הבית ולהגיע עמוק לפלייאוף נחה לה כרגע בתחתית הבית כאחת הקבוצות הגרועות בליגה. אני לא מנסה להגן על המאמן, חס ושלום, הגיע הזמן לשינוי מאמן בג'ייאנטס, אך יחד עם זאת עלי להודות שהעונה יש מין קארמה מוזרה בקבוצה, הפסדים מוזרים בשניות האחרונות כגון כשלונות של הקבוצות המיוחדות נגד דאלאס והאיגלס, שני משחקים שהג'ייאנטס היו אמורים לנצח וכמעט כרגיל מצאו דרך חדשה ומקורית להפסיד בשניות האחרונות.

שני ההפסדים הללו, לו הפכו לניצחונות, אולי אולי היו משנים את דרכה של הקבוצה העונה, דרך שבסופה היא תפטר את המאמן ותזכה בבחירת דראפט גבוהה. נגד מיאמי וניו אינגלנד היו איבודי הכדור ואי יכולת לייצר נקודות הסיבות העיקריות להפסדים, ואילו בהשפלה הביתית נגד קבוצת התחתית של אטלנטה התחוללה קריסת מערכות מוחלטת שבה שום דבר לא עבד, ואפילו לא ניסה לעבוד.

מאז נמשכה לה בעצלתיים שרשרת ההפסדים, נגד קבוצות כמו באפאלו, כניעה ללא תנאי נגד פילי וכמובן המשחק שהג'ייאנטס נתנו במתנה לטאמפה ביי.

הבעיה הגדולה של הג'ייאנטס תחת פאסל היא חוסר יציבות מעונה לעונה, ממשחק למשחק, ממהלך למהלך. בכל פעם שיש ציפיות גבוהות מהקבוצה, ציפיות של האוהדים, של העיתונות ויותר חשוב של הקבוצה מעצמה היא לא מתפקדת. וכשאין ציפיות? כשהקבוצה מתחילה את העונה כאנדרדוג שאף פרשן רציני לא נותן לה סיכוי, זה בדרך כלל נגמר במקום בפלייאוף.

במשך השנים 97-2002', הג'ייאנטס הגיעו שלוש פעמים לפלייאוף, פעמיים זכו באליפות הבית, ופעם אחת עשו טיול קטן, שנגמר בהשפלה ענקית, במשחק הכי חשוב, הסופרבול. ההצלחות הללו הגיעו בשנים שהקבוצה הייתה אמורה להיות בשלב בניה מחדש ודווקא בעונות שלאחר מכן, כשהציפיות היו גבוהות, הקבוצה נכשלה כישלון נחרץ וצורם שזעק לבניה מחדש. אז מה זה אומר על פאסל? זה אומר שהוא מאמן בינוני בליגה בינונית

אחת מאבני הייסוד של כל קבוצה בליגה אמורה להיות המנטרה שאומרת "לא לנצח את עצמך על ידי איבודי כדור, עבירות וכל שטות אחרת שמסיימת התקפות ומעבירה את הכדור לידי היריב. אל תעשה את העבודה של היריב". אלא שהג'איינטס הם האוייב הכי מסוכן לעצמם.

במהדורה הנוכחית הם מעין מדריך אזהרה לכל מאמן מתחיל, על קבוצה בלי משמעת, שיורה לעצמה ברגל כל פעם יש לה הזדמנות לייצר נקודות, בין אם זה איבודי כדור חוזרים ונשנים על ידי מי שמתיימרים להיות השחקנים המובילים בקבוצה, או עבירות שמזיזות את הקבוצה אחורה מחוץ לטווח מאיים ומסיימות התקפות מבטיחות בלי נקודות.

הדרך שמקנים זאת לקבוצה היא בראש ובראשונה דרך יד קשה משמעת ואיום. לתת לשחקן לדעת שטעויות לא יהיו נסבלות ויעלו לו במשרה, גם אם זה אומר להושיב שחקן כוכב, ובכך פאסל נכשל.

טיקי בארבר הוא רץ אחורי מוכשר, שמסוגל לייצר יארדים בריצה ובתפיסה כאחד. אלא מה? לבארבר יש בשנתיים האחרונות יותר השמטות כדור מאשר לג'רי רייס בכל 19 העונות שלו בליגה.

לפאסל אין את האומץ להושיב את בארבר על הספסל ולשלוח לא רק לשחקן אלא לקבוצה כולה מסר חד וברור. כנ"ל עם הקווטרבק קרי קולינס או הקיצוני ההגנתי מייקל סטרייהן, שאולי הוא השחקן הטוב ביותר בקבוצה אך לא תמיד שווה את הכסף שהוא מקבל.

אז למה הקבוצות של פאסל לא ידעו לנצח כאשר היו ציפיות גבוהות? למה תמיד הקבוצה חוזרת על אותן טעויות ולא רק בעונה הנוכחית, אלא לאורך כל הקדנציה של פאסל ? שאלה טובה, שאין ממש תשובה עליה, אולי הלחץ עשה את שלו.

השורה התחתונה בכל ספורט ובייחוד בספורט תחרותי היא הניצחון. ניצחון הוא אמת המידה, בייחוד כשהציפיות הן גבוהות. כשקבוצה נכשלת, קל יותר לפטר את המאמן ואת צוות האימון מאשר את השחקנים ובשלב מסויים ההתנהלות של ההנהלה בעונה כושלת הופכת להיות עניין ציבורי, שפתוח להתקפות מצד העיתונות וכמובן האוהדים, שלא רק רוצים בהצלחת הקבוצה אלא גם לקבל את ערך הכסף של הכרטיס בתצוגות נאות על מגרש.

זה לפחות המסר החד ששלחו האוהדים שעזבו במהלך המשחק נגד באפאלו בבית, מסר שנקלט חד וברור אצל בעלי הקבוצה, וולינגטון מרה: "אנחנו האוהדים לא מרוצים מהמוצר הזה שנקרא ניו יורק ג'ייאנטס". שלושה משחקים נותרו לסיום העונה, שלושה משחקים שייתנו הזדמנות לקבוצה להילחם על הכבוד האבוד שלה, או אם להסתכל על חצי הכוס המלאה - שלושה משחקים שיקבעו כמה גבוה הם יבחרו בדראפט שיערך באפריל, שלושה משחקים להתעורר מהסיוט שנקרא עונת 2003.

מה שמביא אותי למנג'ר אקורסי, שגם ידיו לא נקיות בכל הבלאגן האופף את הקבוצה.

אקורסי רמז בעבר שהוא מתכנן פרישה אחרי עונת 2004, אם אכן זו כוונתו, הוא צריך לפרוש מיד בתום העונה הנוכחית, ולא לחכות עוד שנה. למה חשוב שהוא יפרוש מיד? כדי לאפשר לבעלי הקבוצה למנות מנכ"ל חדש, שבתורו ימנה את המאמן הראשי החדש (רצוי איזה רס"ר קשוח שיקנה אווירה מאיימת ומשמעת בקבוצה) שהוא רוצה ולא אחד כזה שהורישו לו. רק אווירת עבודה חיובית במועדון תציל את הניו יורק ג'איינטס לשנים הבאות.