הפעם זה בשביל ג'ון - סיפורו של ג'ון אלוויי

11.1.87. צהריים גשום ואפלולי. קליבלנד.

מרחק של 98 יארד, מוקף בעשרות אלפים מטורפים שנובחים עליך. לא כמטפורה - ונבחים עליך, פשוטו כמשמעו.

עוד כמה דקות, והאגדה על ג'ון אלוויי תתחיל. אבל בינתיים, בואו נחזור להתחלה.

25 באפריל 1983. זה נחשב, עד עצם היום הזה, לדראפט הטוב ביותר לקווטרבקים מאז ומעולם. מרינו וקלי נבחרו שם. גם טוני איסון. ומתוכם, במקום הראשון, לקחה הקולטס, אז עדיין בבולטימור, אחד בשם ג'ון אלווי. הבעיה היחידה היתה שאלוויי אמר שהוא לא מוכן לשחק בקבוצה כמו בולטימור.

אז תשאלו, למה בכל זאת לקחת שחקן שמצהיר שהוא לא מוכן לשחק אצלך ושיש לו כבר חוזה בבייסבול בנ"י יאנקיז? הנה התשובה שנתן לאחר שנים ארני אקורסי, המנג'ר דאז בבולטימור (והיום בג'איינטס) "לא הייתי מוכן שיזכרו אותי בתור מי שבחר את סם בואי כשמייקל ג'ורדן עוד היה פנוי". הוא ידע מה הוא אומר, הוא רק לא ידע שזה כל-כך יכאב.

שבעה חודשים לאחר מכן בולטימור הגיעו לדנבר, לשם עבר אלוויי, עם בקשה אחת – להראות לרוקי השחצן שהוא טעה ובגדול כשהוא וויתר עליהם. אחרי 3 רבעים התוצאה היתה 19-0 לבולטימור. ואז התחיל הרבע הרביעי. כשהעשן התפזר, התוצאה היתה 21-19. לדנבר כמובן. הקאמבק הראשון של אלווי, מתוך 47, נכנס להסטוריה.

זה היה ג'ון אלוויי. תחרותי ביותר, עם רצון אדיר לנצח ואחד שלעולם לא נכנע. וכן, כפי שיעידו כל הקורבנות העתידיים שלו – גם סדיסט לא קטן. (הוא היה נוהג לחכות עד ששחקן ההגנה היה מגיע עד אליו ושם על יד לפני שהוא היה דופק את הסיבסוב שלו, אבל לזה נגיע עוד מעט).

אבל למרות שהוא השיג עוד 10 קאמבקים מנצחים, הוא לא הפך לאגדה מהלכת, עד אותו יום בקליבלנד. אז בואו נחזור לשם.

משחק גמר ה-AFC (צעד לפני הסופרבול), במגרש ביתי ועוין, שמכונה "מכלאת הכלבים", והאוהדים המטורפים נובחים עליך. 5:30 דקות לסיום, קליבלנד עולה ליתרון של 20:13, ואת בעיטת הפתיחה משמיט התופס קן בל, ודנבר נתקעים על קו 2 היארד. לעבור מגרש שלם – אף אחד לא האמין שדנבר תצליח. חוץ מאיש אחד. ומה שמדהים, ככל שדנבר התקדמה, יותר ויותר אנשים התחילו להבין שהם רואים משהו מיוחד, ואפילו האוהדים של קליבלנד השתתקו במקום להגביר את הרעש.

ואז, אחרי 14 מהלכים ו- 5 דקות, קיבל מארק ג'קסון, התופס של דנבר את הבומבה של החיים שלו. טיל אוויר אוויר ממרחק 5 יארד שבנס לא שבר לו צלע. שוויון 20. ואצטדיון אחד שקט לגמרי. ההארכה אחר-כך היתה עניין פורמלי בלבד. קאמבק, באחד האצטדיונים הקשים ביותר, במשחק האליפות.

אגב, היה מישהו שם באצטדיון שהיה צריך לדעת שזה יקרה. המנג'ר של קליבלנד היה ... ארני אקורסי. והיה שם גם מי שתאמינו או לא, סבל מידי אלווי יותר מאקורסי. זה היה המאמן של קליבלנד, מרטי שוטנהיימר. 9 פעמים קבוצה של מרטי הובילה על דנבר של אלוויי ברבע האחרון, והפסידה לקאמבק שלו. 3 מהן בפלייאוף.

אחרי המשחק הזה התחילו לספור סטטיסטיקה חדשה – קאמבקים של הרבע האחרון. ואלוויי, עם 47 קאמבקים, עשה זאת יותר מכל אחד אחר בהסטוריה.

ומה עוד היה לו שעשה אותו לקווטרבק כל-כך ענק, חוץ מקרח בוורידים?

148 ניצחונות למשל. הוא הוביל את הקבוצה שלו ליותר ניצחונות מכל קווטרבק אחר בהסטוריה, והוא עצמו אמר שזה השיא היחיד שמעניין אותו. הוא גם מסר למעט פחות מ-51,500 יארדים, שני רק למרינו. ובכל 16 העונות ששיחק, הוא החסיר רק 16 משחקים, וזה למרות שהוא גם עזב את הכיס ורץ יותר מכל ק"ב אחר (הוא היחיד שבמשך 7 עונות ברציפות הוא לא רק מסר למעל 3000 יארד אלא גם רץ לפחות ל-200 יארד).

אגב, היכולת הזו גרמה לאחד הקווטרבקים הגדולים בהסטוריה...לעמוד לא נכון לפני הזריקה. במקום לעמוד זקוף בכיס ולסקור את המגרש, הוא עמד כפוף, מוכן לרוץ, או יותר מדוייק, מוכן לברוח. ככה זה כשב-16 שנים רק 15 שחקני קו התקפה או תופסים שלו הגיעו לפרובול, משחק האולסטאר של ה-NFL. לשם השוואה, 30 שחקנים ממיאמי של דן מרינו הגיעו לפרובול באותה תקופה. פי שניים.

זה גם עזר לאלווי לפתח את הסמל המסחרי שלו. כשכותב שורות אלה חושב על אלווי, אני רואה אותו בדמיוני עומד בכיס המתפורר, יד של שחקן הגנה חולפת מעליו, והוא מבצע מין סבסוב, משאיר את שחקן ההגנה מיואש, ומצליח למסור עוד כדור בלתי אפשרי למקום שהוא לא אמור להצליח להגיע.

אגב, גם זה א-ב של מה שאסור לעשות. כששחקן הגנה מגיע עד אליך, אתה או מטיס את הכדור החוצה או חוטף הפלת קווטרבק אבל מגן על הכדור. בטח לא בורח מהמגינים שלך לשטח פתוח. אבל לכו תספרו את זה לאלווי.

דבר נוסף שהיה לו, כמובן, זה תותח ביד. תופסים חדשים שהיו מגיעים לדנבר היו מתאמנים עם מכונה שיורה את הכדורים, כי אף אחד לא יכול היה לחקות את העוצמה שלו. בעונה השניה שלו למשל, במשחק מול באפאלו, אלווי חיפש שחקן פנוי ולא מצא. עד שהוא ראה את אחד התופסים סטיב ווטסון, במרחק של 40 יארד ממנו. המגן של ווטסון נתן לו להתרחק, ואמר בקול רם "הבנזונה הזה בחיים לא יצליח להגיע אליך ממילא". הוא לא גמר לדבר, ופצצה של 52 יארד טסה לו מעל הראש לטאצ'דאון.

אלווי גם התמחה בזריקה הכי קשה שיש. לרוץ לצד אחד ואז לזרוק לכיוון הנגדי למרחק 20 יארד ומעלה. זה כל כך קשה לזרוק את הכדור נכון ככה, שאף קווטרבק לא עושה את זה. בדנבר, לעומת זאת, הכניסו את התעלול הזה כמהלך מתוכנן. גארי קיוביאק, שהיה המחליף של אלווי (והיום הוא מאמן ההתקפה של דנבר) היה צריך לנסות את המהלך הזה באימונים מדי פעם. כל פעם, רגע לפני הזריקה, הוא עשה את עצמו מחליק. הוא פשוט ידע שאין סיכוי שהוא יצליח לזרוק את הכדור כך.

אגב, כששאלו את אלווי מי הקווטרבק הכי טוב, הוא אמר שלדעתו דן מרינו הוא הקווטרבק המושלם. הצורה בה הוא עומד, איך שהוא משחרר את הכדור, טכניקה מושלמת. הוא לעומת זאת, משהו קצת אחר. הוא יותר שחקן פוטבול.

טוב, עד עכשיו, היו כאן כמעט 1000 מילים, בלי אף מילה על הסופרבולים. ואף סיפור על אלווי לא יכול להיות שלם בלי הנושא הפעוט הזה, המשחק הגדול והחשוב ביותר.

3 פעמים בשנות השמונים אלווי הגיע לשם. 3 פעמים הוא היה חלש ודנבר הובסה והושפלה.

הכיצד, תשאלו ? קודם כל, נא לקרוא שוב את הפיסקה בקשר לכמה משחקני דנבר הופיעו בפרובול. הוא שיחק עם שחקני קו התקפה בינוניים, עם תופסים בעלי ידי אבן (בשלושת הסופרבולים הובילה את דנבר שלישיית תופסים שנקראו "שלושת האמיגוס". אחרי שהם עזבו את דנבר, הם לא שרדו יותר מעונה בשום מקום אחר).

אבל הכי חשוב – המאמן של דנבר, דן ריבס, לא שיחק עליו. כן, המאמן בנה את תוכנית המשחק על רץ אחורי בינוני ביותר ולא על קווטרבק שבמקרה הרע הוא אחד מהחמישה הכי טובים אי פעם. מאז שריבס עזב, התחילו העונות הכי טובות של אלווי, דווקא בגיל שבו אפשר היה לצפות שייחלש קצת – הרגליים כבר לא מהירות כמו פעם, והיד קצת נחלשת. אבל דווקא הוא פרח.

ואז, סופסוף, אחרי 15 שנים ארוכות בליגה, כשהוא כבר בן 37, חזר אלווי לסופרבול הרביעי שלו. הפעם הוא לא היה צריך להוביל את הקבוצה לפלייאוף – הוא היה חלק מהקבוצה, לצד רץ אחורי מדהים ותופסים איכותיים ביותר. במשחק עצמו, אלווי לא הבריק – פשוט היה יעיל. עד שהסוף התקרב. והגיע המהלך של המשחק – ההליקופטר.

שיוויון 17. סוף הרבע השלישי, ודנבר בדאון שלישי ל- 6 יארד, מרחק של 12 יארד מהטצ'דאון. אלווי קיבל את הכדור ... ואף אחד לא היה פנוי. ואז, כמו שעשה במשך שנים, אלווי עזב את הכיס והתחיל לרוץ.

אחרי 4 יארד התקרב אליו כוכב ההגנה של גרין-ביי, לירוי באטלר. עכשיו, אלווי יכול היה לעצור ולהימנע מהמכה. שער שדה עדיין היה נותן יתרון לדנבר. אבל כשהוא ראה את באטלר מתעופף לכיוונו, הוא המשיך. התנגשות. אלווי ממשיך לסלטה באוויר, ונחת על קו היארד הרביעי, שני יארד מעבר למה שהוא היה צריך.

כל האצטדיון עצר לרגע את נשימתו, ואז האיש הזקן קם וסימן עם הבוהן – אני בסדר. שטף הרגשות שהעיר מחדש את דנבר, הגיע עד לאי שם בחיפה, שם שכונה שלמה התעוררה לרגל שאגות לא ברורות שיצאו ב 4:30 בבקר מפי עבדכם הנאמן שידע שזהו זה, הפעם דנבר מנצחים.

טוב, עוד היו כמה רגעי חרדה קשים, בכל זאת מהצד השני היה ברט פארב, אבל הרגע הזה הוא הרגע שמסמן יותר מכל את הדרך הארוכה והקשה, שדנבר ואלווי עברו, הנחישות וההקרבה. ושמחת הנצחון שהגיעה לבסוף. כשהבעלים של דנבר הניף סופסוף את הגביע הוא אמר: This one's for John.

וכדי להשלים את הסיפור, בסוף טוב מהאגדות, שנה אחר כך אלווי חזר לעוד עונה. הוא שוב הגיע לסופרבול, והפעם גם זכה בתואר השחקן המצטיין. ולמאמן של הקבוצה היריבה קראו...דן ריבס. הנקמה הושלמה, ואלוויי רכב לו אל השקיעה כשהוא בשיא של השיא.
ורק לזכר הימים הטובים, בדרך לשקיעה שבאופק עוד הספיק אלוויי להשיג את הקאמבק מספר 47 בקריירה. הוא עשה את זה נגד ... מרטי שוטנהיימר. קצת סדיסט, כבר אמרנו.