לוזר-לוזר, אבל איזה שחקן: סיפורו של ג'ים קלי

בליל יום ראשון ה-30 בינואר 1994 נשא אמיט סמית' נאום מנצח ב"ג'ורג'יה דום" באטלנטה. 132 יארד על הקרקע ושני טאצ'דאונים במחצית השנייה היקנו לדאלאס קאובויז בפעם השנייה ברציפות את תואר אלופת העולם בפוטבול ולסמית את תואר השחקן המצטיין. בצד השני של המגרש עמדה קבוצת אנשים בחולצות כחולות ומכנסיים לבנים ובהתה בנעשה. האנשים האלה הכירו את הרגע הזה טוב טוב, הם הרי היו בסרט הזה של תוגת המפסידים ארבע פעמים. ארבע פעמים ברציפות.

האיש בחולצה מספר 12, 1.86 גובהו, בהה בנעשה ופסע לקבל שוב את מדליית הניחומים. יש שחקנים שלא זכו להזדמנות, יש כאלה שזכו לאחת וניצלו אותה. לג'ים קלי היו ארבע הזדמנויות ובכל זאת סיים את הקריירה בלי טבעת אליפות. וברגע הזה, על המשטח האלסטי של הג'ורג'יה דום, הוא ידע שזה עתה פסה לה ההזדמנות האחרונה. זה הסיפור של הבאפאלו בילס, זו הטרגדיה של ג'ים קלי.

ג'יימס אי קלי נולד ב-14 בפברואר 1960 במזרח בריידי, פנסילבניה. מכיון שגדל עם חמישה אחים זכרים, התחרותיות וההכנה לפוטבול המקצועני היו בדמו מגיל צעיר. הוא נרשם לאוניברסיטת פן סטייט, אבל המאמן הראשי ג'ון פאטרנו החליט שבגלל מימדיו הרחבים הוא יהיה ליינבקר. קלי אמר "גדלתי עם אחים שהרביצו לי מכות רצח, ליינבקר הייתי כל החיים, שלום ותודה" והלך למיאמי, לשחק בשורות ההוריקאנז.

1983 היתה שנה עצומה לקוורטרבקים שיצאו מהמכללות. יחד עם קלי היו שם ג'ון אלוויי (בולטימור, בחירה 1), דן מרינו (מיאמי, בחירה 27) וטוד בלקלג' (קנזס סיטי, בחירה 7). קלי נבחר במקום ה-14 על ידי הבילס (הוא הודה שרצה את פיטסבורג כדי להישאר קרוב לבית) אבל העדיף הצעה כספית גבוהה יותר שהגיעה מהיוסטון גמבלרז מה-USFL (בתרגום חופשי "ליגת הפוטבול של ארה"ב").

קלי שיחק אצל "המהמרים" וכשהליגה קרסה ב-1986 עמדה בפניו ההזדמנות לחזור ולשחק בשורות בפאלו. זה לא היה כל כך טריוויאלי כפי שאולי נדמה, אסור לשכוח שבאיזור אגם אירי קיימת עוינות רבה בין הקבוצות המקיפות אותו, בפאלו, קליבלנד בראונז ופיטסבורג סטילרס (וקלי היה "סטילר" שרוף), מה גם שאחרי שנתיים בטקסס לא ממש התחשק לו לשחק בשלג.

"אם אני מגיע, אני מיישם את התקפת ה"רוץ וזרוק" שלי" הכריז וחתם על החוזה. הוא יצר את תקדים התקפת ה"נו האדל", שבה הקוורטרבק ולא המאמן הוא המחליט על מהלך ההתקפה הבא. עד היום לא קם קוורטרבק שיישם את ההתקפה הזו בצורה כה מושלמת כמו קלי.

קלי והבילס קטפו את פירות ההצלחה הראשונים בעונת 1988/9 כשהגיעו עד לגמר ה-AFC ונוצחו על ידי הסינסינטי בנגאלס. שנתיים לאחר מכן הם החלו במסע כיבוש שהסתיים לאחר ארבע שנים עם שלטון יחיד בחטיבה, אבל בלי הניצחון החשוב ביותר - בסופרבול.

הטריו של קלי-אנדרה ריד-ת'ורמאן תומאס היה מפחיד. כמה מפחיד? 65 מסירות של קלי לטאצ'דאון של ריד מהוות את ההישג השלישי בטיבו בהיסטוריה מבחינת הצירוף בין מוסר לתופס לטאצ'דאון. בזמנו, זה היה שיא ליגה.

כמה מפחיד? 33 מסירות לטאצ'דאון ו-64 אחוזי השלמה ב-1991. כמה מפחיד? ארבעה סופרבולים רצופים, הישג שאף קבוצה מעולם לא הגיעה אליו, ובעידן תקרת השכר כנראה גם לעולם לא תגיע שוב.

והסופרבולים הללו הפכו להיות עמק הבכא של העיר הסימפטית מהחלק הצפוני של מדינת ניו יורק. שנה אחר שנה נכשלו הבילס. ב-1991 הם היו, כאמור, הקבוצה הדומיננטית במשחק, אבל הרגל של הבועט סקוט נורווד משכה את הכדור קצת ימינה מדי ונסיון כושל לשער שדה מ-41 יארד שלח את הצלחת לביל פארסלס והניו יורק ג'איינטס, שניצחו 19:20.

ב-1992 אלה היו הרדסקינס של וושינגטון שסגרו לחלוטין את משחק הריצה של תומאס וניצחו 24:37. קלי השלים במשחק הזה 28 מסירות מ-58 נסיונות (שיא סופרבול לנסיונות) ל-275 יארד ושני טאצ'דאונים אבל נחטף ארבע פעמים.

שנה לאחר מכן זה היה הטבח של טרוי אייקמן והקאובויז עם ניצחון אכזרי של 17:52 וב-1994 חגגו, כאמור, שוב הבוקרים עם ניצחון 13:30, ניצחון שתחם סופית את מעמדם של הבילס כגדולי הלוזרים של העידן המודרני בספורט האמריקאי, יחד עם קבוצת הבייסבול של הבוסטון רד סוקס.

קלי היה פייטר קשוח. לאורך הקריירה נלחם בפציעה כרונית בברך אבל מעולם לא רצה לצאת מהמגרש. עמיתי רחביה ברמן יודע לספר איך פעם חטף חבטה שכמעט שלחה אותו להתייחד עם אלוהים ב"ג'איינטס סטדיום" אבל למרות נהמות ההתמוגגות וקריאות צמאות דם של אוהדי הניו יורק ג'טס קם על הרגליים והמשיך לשחק.

ב-2 בפברואר 2002 נכנס קלי, ובצדק, ל"היכל התהילה" של הפוטבול האמריקני בקנטון, אוהיו. הוא לא ייזכר אולי באותה נשימה עם אלוויי, מונטאנה או מרינו (לטעמי היה טוב יותר ממרינו, לפחות בכל הקשור ללחימה ועיקשות) אבל הוא לא ויתר, מעולם לא ויתר. הישגיו האישיים עומדים על 2874 מסירות מושלמות (מקום 8 בהיסטוריה של הליגה), 35,467 יארדים (מקום 10) ו-237 מסירות לטאצ'דאון (מקום 12).

כל מי שצופה בראיונות או מסתובב בחברת האיש הגדול הזה יכול לשאוף מהלבביות, האופטימיות והחיוך הענק שאיפיין אותו לאורך הקריירה. אם תיתקלו בו בפאב הוא ישלח לכם את החיוך הכובש שלו יחד עם לחיצת יד חמה. אבל כולם יודעים שהחיוך הזה לעולם לא יהיה מושלם, שמשהו חסר בו, משהו שקוראים לו טבעת אליפות.