דמיינו לעצמכם מצב בלתי אפשרי, אבל באמת בלתי אפשרי, שנבחרת ישראל בכדורגל מעפילה לטורניר גדול. יורו, מונדיאל, מה זה משנה, העיקר מעפילה. ההעפלה אל תהיו קשים, דמיינו, בדמיון, לא עולה כסף מגיעה לאחר טורניר מוקדמות לא רע, לא מושלם (נתנו מקום ראשון לספרד או גרמניה או משהו דומה), אבל מקום שני והצגה מטורפת בפלייאוף.
מגיע הטורניר (יאללה בסדר, מונדיאל) והבחורים ניצבים לפני משחק הפתיחה. כל המדינה מאחוריהם, אפילו העיתונות פרגנה בזמן ההכנות. השחקנים, המאמן, המנהל, העסיין ואחותו של החלוץ נמצאים רגע לפני השוואת מעמדם לזה של ראש ממשלת מיקרונזיה, ואופטימיות חסרת תקדים שורה על המחנה אפשר לגמור מקום שני ולהגיע לשמינית.
כמו בפרסומת של הוופל מעל המצופה, מה-זה מעל המצופה: מקום שני בבתים, נצחון בשמינית גמר על ניגריה אלופת אפריקה (למרות צמד של סמסון סיאסיה השחקן הנפלא של אשדוד, יעקובו החמיץ פנדל), ברבע גמר נקמה בקולומביה. העיתונים מלאים דיווחים על אזרחים מודאגים שביטלו את התור לרופא שיניים אצל פרנסיסקו מטוראנה מחשש שהוא יעקור את השן הלא נכונה.
בחצי גמר מול איטליה, כל העולם מחזיק לנו אצבעות. האיטלקים, חבורת בהמות אוכלי אדם, הגיעו למעמד לאחר 17 תוצאות תיקו ושני ניצחונות בנבדל של 600 מ' כל אחד. מצד שני, הנבחרת שלנו, בעלת שמחת החיים. כל משחק שיר, כל שער פזמון, כל מסירה פריטה על מיתר. המשחק נגמר בהפסד 4:3 לאחר ארבעה שערים איטלקיים מפנדלים לא מוצדקים.
בגמר הצדק מנצח ונציגינו באירופה הלא הם ההולנדים, גוברים על איטליה בקונצרט של כדורגל חושני.
כוכבים, מה-זה כוכבים, כל אחד מאדים, צדק או מינימום ונוס. כן, אני מדבר על הנבחרת. הערצה כזו לא נראתה בארץ מאז ימיו הגדולים של רוגל נחום, חברו הטוב של ג'ונתן אדוארדס. אף אחד לא נשאר מקופח: חוזים באירופה, אמריקה, אפריקה. המאמן קיבל תואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת לטביה ושחקנים החלו לפרסם בתי ספר לשפות. ממש התגשמות חזונו של שאול סווירי.
אופוריה, אאאאווווופוריה (זוכרים מה קרה פעם אחרונה). ההתאחדות שכחה לשלוח נציג להגרלת המוקדמות לטורניר הבא, אבל מה זה משנה, מי שבא בא (כן, משחקים פה משחקים בי"ל - למרות הפיגועים).
משלחות מכל העולם מגיעות ללמוד מה עשינו, את השיטה, התכנון. אור לגויים. הפרלמנט במלטה דורש להקים ועדת חקירה, איך יכול להיות שנבחרת שחילצה תיקו מנבחרתם השתפרה כל כך. גם בלוקסמבורג לא ראו כל שיפור מאז הניצחון הגדול של דודלאנז' על מכבי חיפה.
ואז מגיע היורו. את המוקדמות עוברים איכשהו ומסיימים מקום שני. אבל בפלייאוף הסיפור נגמר בהפסד שערורייתי לסלובקיה. העיתונות חותכת, המדינה בוערת והמנגינה נגמרת. הכישלון הנורא, הבלתי אפשרי, בלתי נתפס. איך התדרדרנו כך?
באמת, מזל שאנחנו לא טורקיה.
אש על הגולש
בוער לכם בלב, בראש או בלשון ואין לכם איפה לפרוק את זה? מערכת וואלה! ספורט מזמינה אתכם להיות פרשנים לרגע (או ליותר, תלוי בכם), סופרים או משוררים ולשלוח לנו קטעים שכתבתם, בכל סגנון כתיבה שעולה על דעתכם, בתנאי שיהיה ראוי לפרסום ובכל תחום הקשור לספורט.
מניתוח נקודות התורפה הטקטיות בהרכב החדש של מ.ס. אשדוד עד לסיפור, דמיוני או מציאותי, על חיי אוהד פינג-פונג, נשמח לתת לכם הזדמנות לגלות לעולם כוכבי כתיבה חדשים. את הקטעים שכתבתם, שלחו דרך ה"כתבו לנו" (בצד ימין באתר או בקישור למטה) או לכתובת המייל הבאה: sportssupport@walla.net.il . אנו נפרסם את המשובחים שבקטעים שנקבל בפינה "אש על הגולש" שבאיזור הטורים האישיים. גם מי שכבר פירסם טור, מוזמן לשלוח עוד אחד. אנא, ציינו את שמכם המלא ויאללה, בנות, גם אתן מוזמנות.