שנת הפוינט גארד המשוכפל

זה מה שאנחנו יודעים: אין נקודות. האיזורית אשמה, אבל אף אחד לא מצפה שדייויד שטרן והחליפות יגנזו את האיזורית בתום הניסוי (דיברו על שלוש שנים). שטרן והחליפות לא אוהבים להודות בטעויות. מה שמשאיר אוויר לשתי אפשרויות: או שאירופאים, כאלו שיכולים לקלוע מחצי מרחק ולנוע בלי כדור, ימשיכו להציף את הליגה (חלק מהסיבה שהמערב חזק הרבה יותר מהמזרח היא שתשעה עשר מעשרים ותשעת הזרים בליגה משחקים במערב), או שמאמנים בתיכונים ובקולג'ים יחזרו ללמד יסודות (טרייסי מגריידי שהגיע לליגה הישר מהתיכונים הודה בשבוע שעבר שהוא פשוט לא מבין מה הוא אמור לעשות נגד האיזורית).

כמובן שהאפשרות השניה לא באה בחשבון. מאמנים בתיכונים לא יקבלו הארכת חוזה בגלל שכל השחקנים שלהם יודעים לקלוע מחצי מרחק, ותיכוניסטים לא ייכנסו לקטעי ההיי-לייט (או לתוך החצאית של הצ'ירלידר) בגלל שהם נעו יפה בלי כדור. מה שיכול להביא למצב שבו הגולם, הגלובליזציה של ה-NBA, יקום על שטרנו, ודייויד היקר יצטרך להחליף את המשרדים בשדירה החמישית באיזה בונקר בקרואטיה. היחידים שיכולים למנוע את המשך המהפכה, קו ההגנה האחרון, הם דווקא אלו שמאיישים את קו ההגנה הראשון: שום פוינט גארד אירופאי, להוציא את טוני פרקר, לא השתלט על עמדת המפתח של קבוצה בליגה, וקו ההגנה הזה לא רק שיקבע לאיפה הולכת הליגה, הוא גם יקבע מי תהיה האלופה השנה ואילו קבוצות הולכות לעתיד טוב יותר.

הפוינט גארד המודרני חייב להיות שחקן מושלם, בעיקר בהתקפה: לחדור מבעד לאיזורית ולמסור לשחקן פנוי, לווסת את קצב המשחק, למסור לקלעים במקומות שהם אוהבים לזרוק מהם, למקסם את הפיק-אנד-רול עם הגבוה, וכמובן לקלוע, וזאת מבלי להזניח את ערימות האגו שמסביבו. מכיוון שהדרישות הללו הן כמעט בלתי אפשריות משחקן אחד, אנחנו עדים השנה לתהליך אותו התחיל ריק אדלמן בסקרמנטו לפני שתי עונות עם מייק ביבי ובובי ג'קסון - הפוינט גארד עם שני הראשים.

שאלת האליפות קלה יותר מפני שהיא לא טעונה הוכחות: הלייקרס הביאו את פייטון וכבר אחרי עשרה משחקים קיים קונצנזוס על היחס הלינארי בין היכולת שלו לסיכוי של הלייקרס לשחק גם ביוני. ההצלחה של הלייקרס במשחקי הבית קשורה ליכולת של פייטון לרוץ ולהוציא את הקבוצה משבלונת המשולש, בעוד במשחקי החוץ, בהם קבוצות מעדיפות משחק זהיר יותר ומתבססות על התקפת חצי מגרש (ולכן יותר על הכישורים של דרק פישר ולא של פייטון), הלייקרס לא מצליחים לנצח.

החזרה של פרקר החזירה את הספרס לפורמה של אשתקד, אבל היו ויהיו יותר מדי משחקים בהם גרג פופוביץ' יתגעגע לספידי קלקסטון. העומס בדקות המשחק של פרקר יהיה גם מנת חלקו של סטיב נאש בדאלאס, ולעומתם לסטיב פרנסיס ביוסטון יהיו רגליים טריות גם באפריל, בגלל מוצ'י נוריס.

פיניקס סובלת מכך שמארברי לא משחזר את המספרים מהשנה שעברה, יוטה מפתיעה גם בגלל שקרלוס ארויו משכיח את ג'ון סטוקטון הרה יותר מהר ממה שמישהו ציפה, הפרוייקט של יובי בראון וג'רי ווסט בממפיס תלוי בכמה הם יצליחו לסדר לג'ייסון וויליאמס את הראש (וארל ווטסון מטופח בהצלחה כתעודת ביטוח), ופורטלנד מנצחת רק כשסטודמאייר טוב או כשג'ף מקיניס מצליח לא להרוס (את הסל בזריקות מבחוץ). מי שהגדילה לעשות היתה מיניסוטה, שם היה טרוי הדסון השחקן המצטיין בקבוצה אחרי גארנט אשתקד, ועדין זה לא מנע ממנה להביא בקיץ את סם קאסל.

שתי קבוצות שוברות את התזה הזאת במערב - הקליפרס וסיאטל. צריך לתת עוד זמן כדי לראות אם לא מדובר בלוח משחקים קל או הצלחה עורבא פורחת, אבל במקרה של סיאטל יכול להיות שההימור על רונלד מוריי והעברת המושכות לברנט בארי היא ההחלטה המשמעותית ביותר שהקבוצה הזו קיבלה מאז העזיבה של פייטון.

על המשמעות של ג'ייסון קיד לא צריך להכביר במילים, אבל הוא ממחיש את התופעה עליה אנו מדברים. חוץ מהעליונות של החוף המערבי, הרי ששתי עובדות מונעות מהנטס ללכת עוד צעד קדימה: דקות המשחק הרבות של קיד והנפילה המשמעותית בתרומה שלו במשחק עומד. השחרור של אנתוני ג'ונסון היה לכאורה שולי, אבל הנטס שילמו עליו ביוקר ואת השבועות האחרונים ממצה הנהלת הקבוצה בחיפוש אחר פוינט גארד שני (הניסוי עם אוברטון כשל ולכן הובא רוברט פאק משום מקום).

הקבוצה שאליה עבר ג'ונסון מחדדת עוד יותר את השפעת הפוינט גארד. אחרי שבשנה שעברה ניסה אייזיאה תומאס, אחד הפוינט גארדים הגדולים בתולדות הליגה, לשכנע את העולם שג'מאל טינסלי מספיק, המשימה הראשונה של ריק קרלייל ולארי בירד היתה להביא לא רכז אחד כי אם שניים - ג'ונסון וקני אנדרסון, שביחד עם ההירגעות של ארטסט הם הסיבה העיקרית להצלחה של אינדיאה השנה. אנדרסון גם מוליך אותנו לבוסטון שעדיין לא מצאה לו מחליף מאז שויתרה עליו.

ללארי בראון בדטרויט צ'ונסי בילאפס לא הספיק על הנייר והוא מיהר להביא בפגרה את לינדזי האנטר הוותיק, פילדלפיה תמשיך להגיע עד לאן שהכשרון של אריק סנאו יכול לקחת אותה: סיבוב שני בפלייאוף, וניו אורלינס היא הקבוצה הכי טובה במזרח (בלי משבורן) רק בגלל שבארון דייויס הוא הפוינט גארד הכי טוב בליגה.

אורלנדו ממחישה את התזה הזאת מהשלילה: אחרי שנים שבהם דוק ריברס, פוינט גארד בעבר הלא רחוק, טיפח רכזים, הוא ויתר בזה אחר זה על הדסון, ז'אק וואן ודרל ארמסטרונג. ההחלטה ללכת על טיירון לו (בלי מחליף ראוי) עלתה לריברס בתלוש משכורת.

גם כשבוחנים את הקבוצות שמנסות לשדרג את עצמן, אנחנו רואים את אותו קו: דוויין וויד כבר נותן פירות ראשונים במיאמי. הניקס עדיין תקועים עם וורד ואייזלי. גם טורונטו תקועה. גילברט ארינאס עשה מוושינגטון קבוצה הרבה יותר חזקה מאשתקד (וזה עדיין בלי סטקהאוז). היכולת המשופרת של דיון גלובר שיחררה את ג'ייסון טרי לנהל את המשחק באטלנטה.

שיקגו בחרה, שנה שניה ברציפות, פוינט גארד בדראפט וקירק הינריך כבר התחיל לקחת דקות משחק מג'מאל קרופורד ולא רק בגלל הפציעה של האחרון, אבל שיקגו צריכה להסתכל קצת צפונה כדי לבכות את העובדה שבחרה את הינריך על פני טי.ג'יי פורד, שכבר הצליח להשכיח מהאוהדים במילווקי את פייטון, קאסל (וגם את ריי אלן וגלן רובינסון), ואם הפתיחה שלו לא משקרת, עוד יכול להשכיח מכולנו את הבאז מסביב לכרמלו ולברון. גולדן סטייט לא התמוטטה מהעזיבה של שני הכוכבים הגדולים שלה (ארינאס וג'יימסון, בנוסף לארל בויקינס) גם בגלל החיזוק הכפול בעמדת הרכז: ספידי קלקסטון וניק ואן אקסל, ששדרגו את היכולת של שאר השחקנים בקבוצה, בעיקר מייק דנליבי ואריק דמפייר, שני שחקנים שתלויים לחלוטין ברכז שמשחק לידם.

ועוד דרך להסתכל על חשיבות העמדה היא דרך דור העתיד של הליגה: היכולת של כרמלו אנתוני ודנבר היא תוצאה ישירה להבאה בקיץ של אנדרה מילר (למשחק העומד) וארל בויקינס (למשחק המעבר). לעומתו, לברון ג'יימס וקליבלנד סובלים מכך שלקבוצה אין פוינט גארד אמיתי, עובדה שהכריחה את פול סילאס לתת לג'יימס יותר ויותר דקות משחק בעמדת הרכז. יכול להיות שזוהי השקעה שתשתלם לקליבלנד בעוד שלוש-ארבע שנים, אבל לברון, מוכשר ככל שיהיה, עדיין לא בשל לספק את המנהיגות ולתפקד ככבל המאריך של המאמן על המגרש בשלב כל כך מוקדם בקריירה שלו.

1. עם כל האמור לעיל, לוט אולסון, מאמן הכדורסל של אוניברסיטת אריזונה, לא אמור להישפט לפי מספר הפיינל פור שאליהם יגיע. ארבע קבוצות מנוהלות כיום על ידי פוינט גארדים שיצאו מקו הייצור של אולסון.

2. שאלה לקהל הרחב, ובעיקר למאמנים ישראלים שמחפשים שחקנים זרים: לאן נעלמו ג'ייסון גארדנר (גם הוא מאריזונה) וברנדין נייט?

3. נוביצקי? סטויאקוביץ'? יאו מינג? מאנו ג'ינובלי הוא הזר המושלם ביותר בליגה.