גם בעברית, הקבוצה יותר חשובה

תופעה מבורכת מסתמנת לאחרונה בעולם הספורט: כוכבים, שפעם הייתם חושבים שמעמדם כה רם עד שמן הנמנע לגעת בקצה שערה שעל ראשם, מקבלים - ללא טקס - בעיטה מכוונת היטב לרקטום ומסולקים מקבוצותיהם. קבוצות מוכנות לשלם משכורת על פארש, העיקר להיפטר מהם - וזה לא בגלל שהם לא מסוגלים לתת תוצרת על המגרש, או על כל פנים - לא זה העיקר.

התקופה האחרונה זימנה לנו מקרים כאלה גם בליגת כדורגל שהיא לא ממש כדורגל, אבל היא הכי ליגה שיש, וגם בליגה בה בהחלט מנסים לשחק כדורגל, אבל ליגה אמיתית קשה לקרוא לה. מליגת הפוטבול האמריקאית (ה-NFL) ועד ליגת פלאפון ע"ש גברי ובניו בע"מ, אנחנו עדים לטרנד מחודש שצריך לעשות לכולנו טוב על הלב.

אלון מזרחי, קישון ג'ונסון, אבי נמני, קווין ג'ונסון - מה משותף לכל אלה? התשובה היא שכולם - כוכבים לא רק בעיני עצמם - שוחררו לאחרונה מקבוצותיהם בגלל שיקולים שמעבר ללוח התוצאות. סקירה קצרה של המקרים תעזור להבין את הדומה והשונה.

מדובר בשחקן שגם אם שנותיו הטובות ביותר כבר מתחילות להיעלם במראה האחורית, במושגי הכדורגל הישראלי הוא עדיין מריח שערים בחסד. יכול להיות שאיסכנדר חדאד, יו"ר אח"י נצרת, צודק באומרו שמזרחי לא מתאים מקצועית לקבוצה שלו, אבל זהו קשקוש מוחלט לומר שהאווירון לא מתאים לליגת העל. הכדורגל הישראלי רחוק מלהיות משופע בחלוצים, ואחד מגדולי הסקוררים בתולדות ישראל עדיין יכול להרים רשתות.

אז מה הקטע? הקטע הוא שמי שמחפש אך ורק לכבוש פשוט לא מביא מספיק תועלת לקבוצה. אחד כזה הוא חור שחור בהתקפה, והגנה הרי מזרחי לא עשה מעולם. אז יאללה ביי, אווירונושקה. לא אתה ולא השיא של מכנס חשובים מהמאמץ הקבוצתי.

קישון ג'ונסון הוא שחקן פוטבול. תופס במקצועו. תפקידו לתפוס מסירות הנשלחות אליו על ידי הקווטרבק. במהלכים בהם הוא אינו היעד למסירה, עליו לחסום עבור מי שכן היעד. קישון דווקא עושה את זה. הוא גם יודע להקריב את עצמו ולספוג תיקולים אכזריים כדי להקנות לקבוצה עוד יארד בדרך למטרה. הבעיה של ג'ונסון היא שהוא רוצה שהשמש תזרח לו מהתחת. הוא רוצה להיות המטרה בכל מסירה וגם כשהוא אכן המטרה לרוב המסירות, זה לא מספיק. הוא גם חושב שבעיצומו של רצף הפסדים, כשקבוצתו נמצאת בסכנה של הדחה ממירוץ הפלייאוף, זה בדיוק הזמן לספר לכל העולם ואחותו כמה שהוא לא מסתדר עם המאמן ורוצה לעזוב בשנה הבאה.

קישון חושב שזה שהוא נותן מאה אחוז בתוך המגרש זה מספיק. הוא לא מבין שגם ההתנהגות שלו מחוץ למגרש משפיעה על המורל, על המרקם, על האיזון. הוא לא מבין שבשביל הכסף שהוא מקבל (56 מיליון לשש שנים. בירוק), הוא צריך להתחשב בקבוצה יותר מפעם בשבוע לשלוש שעות. אז יאללה ביי, קישקע. לא אתה ולא האגו שלך חשובים מהמאמץ הקבוצתי.

מבחינת מעמדו בקבוצה הנדונה, זהו השחקן החשוב ביותר שנפל קרבן לתופעה החיובית הזו. נמני היה המלך של מכבי תל אביב, אליל האוהדים, ואחד השחקנים המוכשרים ביותר שנולדו בארץ ישראל מעולם. אבל נמני היה גם סרטן בגוף הקבוצה. הוא חנק את התפתחותם של כישרונות צעירים מחשש שיגנבו לו את התהילה, הסתכסך עם כוכבים בני דורו שנכנעו ועזבו, פילג וסכסך בלי הרף, והרע מכל - סירב ללמוד לקח. כפי שכתב גולש בשם עמית קרני, נמני מעולם לא הביא למכבי אליפות ככינור ראשון, אבל הוא התנהג כאילו שבלעדיו ישקע המועדון היוקרתי ביותר בכדורגל הישראלי לתהומות הנשייה.

בחוצפתו, הגדיל נמני לעשות מכל הנזכרים כאן, כשהעניק השראה - או לכל הפחות לא מנע - את השתוללותם הבריונית של "מקורבים" ו"מעריצים שרופים", שהתנהגו כאילו הסכסוך של נמני עם מכבי הוא סירוב לשלם פרוטקשן. בחודשים האחרונים הגביר נמני את הרושם (לפחות אצלי), שאילולי נולד עם כישרון נדיר ברגליים, הוא היה מככב כיום בעיקר במסדרי זיהוי. אז יאללה ביי, מושון. אולי ביציע המזרחי יחשבו שהפוזה שלך חשובה מהמאמץ הקבוצתי.

גם הוא, כמו קישון, תופס מתחום הפוטבול. קווין שוחרר במפתיע לפני שבוע מהקליבלנד בראונס, שעוברת עונה מאכזבת ונאבקת נואשות על סיכוי להשתחל לפלייאוף. קווין שלנו הוא קצת חריג במקבץ הזה מכיוון שהסיבה לשחרורו היא כן מקצועית בעיקרה. קווין הוא תופס מוכשר, שנתן עונה לא רעה בכלל אשתקד. אבל זוכרים את ההסבר על תפקיד התופס? אז זהו, שקווין לא אוהב לחסום בשביל אחרים. כשהמהלך לא הולך עליו, הוא לא עושה הרבה.

יש אולי שלושה תופסים בכל הליגה שהם טובים מספיק בשביל שגישה כזאת תעבור להם, ולאף אחד מהם לא קוראים קווין ג'ונסון. אז יאללה ביי, קיי. ג'יי. העצלנות שלך בטח ובטח לא יותר חשובה מהמאמץ הקבוצתי.

האמת שבפוטבול, הגישה הבריאה הזו התחילה עוד בפגרה האחרונה. מאמן טירון בשם מרווין לואיס קיבל לידיו את הקבוצה הכי עלובה בליגה, הסינסינטי בנגאלס. לקבוצה הזו היו הרבה כישרונות, אבל ניהול נורא גרם לכך שמעטים מאד שיחקו בהתאם לכישרונם. אולי הבולט שבין אלה שכן נתנו תוצרת היה שחקן הגנה בשם טקיאו ספייקס. ספייקס היה שחקן חופשי, אבל סינסינטי יכלה להכריח אותו להישאר אצלה, או לפחות לחייב את מי שתרצה בו לשלם תמורה גבוהה, באמצעות משהו שנקרא "תג שחקן פרנצ'ייז".

מרווין לואיס, שגם ככה בחר להתחיל את הקריירה שלו עם פרוייקט שיקום מאתגר במיוחד, לא היסס לרגע. מי שלא רוצה להיות פה חופשי ללכת, אמר לואיס, ונתן לספייקס לעבור לבאפאלו בלי לקבל בתמורה אפילו סנדוויץ'. גם אחד הכישרונות ההגנתיים הגדולים בליגה לא חשוב מהמחויבות למאמץ הקבוצתי.

יש בספורט האמריקאי פתגם נפלא: There's no "I" in team – התחכמות מילולית שגם נכונה עובדתית בכל הקשור לאיות, אבל פירושה האמיתי הוא שהצלחה קבוצתית אינה יכולה לכלול בתוכה התייחסות לאגו האישי. קשה לתרגם את הפתגם הזה בצורה קולעת לעברית, אבל הוא נכון בכל שפה. מאמנים ומנכ"לים ברחבי העולם, שעייפו מהשתוללות של משכורות ואגו, מתחילים ליישם אותו בשטח, ואלה חדשות טובות מאד לכל מי שמשקיע את הלב והכיס במיליונרים האלה.