אתמול הוכרז במדריד יום אבל לאומי, אחרי ההשפלה של ריאל מדריד 4:1 בסביליה. וכמו תמיד, כשבמדריד עצובים, בספרד שמחים. העיתונות הספרדית הציגה סדרת תמונות של הפרצופים העצובים של ה"גלאקטים", רובן בוכה על הספסל, קסיאס עצבני על גוטי ופרצופו של בקהאם, שלא מבין מאיפה האנדלוסים האלה נחתו עליו. אבל הבעיה לא התחילה אתמול.
כבר שבוע מדברים בספרד על יכולת השיא של השוער איקר קסיאס, וכמו תמיד כשהתקשורות מתרכזת בהגנה, זה אומר שמשהו בשאר הקבוצה לא מתפקד. עד אתמול איקר הוציא את הכדור מהרשת רק פעם אחת בשלושת המשחקים האחרונים. רק פעם אחת מ-20 הזדמנויות ברורות לשער. הפעם היחידה הזאת הייתה הגול של יוסי בניון בניצחון 1:3 בברנבאו. מאז התיקו המאופס מול סרגוסה, תיקו אפס מול פרטיזן בלגרד ו0:3 לא מוצדק מול האריות מבילבאו. צחוק הגורל שביום שאיקר הצטלם ל"מראקה", העיתון הנמכר ביותר בספרד, בתחפושת של הענק הירוק מתחת לכותרת "איקר הבלתי יאומן" הוא הוציא את הכדור מהרשת 4 פעמים (!!!), וכל זה קורה בשבוע שמדריד הכריזה על השלד הספרדי שיוביל את הקבוצה בשנים הקרובות. פרז את ולדאנו עשו סבב חידוש חוזים מהיר המשאיר במועדון את ראול עד 2010, סלגאדו עד 2009 וגוטי עד 2008. אבל משהו לא עובד כרגע במועדון המיליונים.
הבעיה העיקרית לדעתי היא ראול. הסמל, הכוכב והפצ'יצ'י של המועדון, לא מצליח העונה למצוא את מקומו על המגרש. אולי זה בגלל בקהאם ואולי זה בגלל שרוב הכדורים מגיעים לרגל של רונאלדו, אבל הקפטן לא מתפקד. ראול מודל 2004, או "מי הזיז את הכדור שלי?". ראול נע על המגרש בלי חדוות משחק, והוא אמר מספר פעמים בשנה האחרונה לתקשורת המקומית שהוא הבין שכדורגל זה לא הדבר הכי חשוב בחיים. חוץ מזה, הוא הקליט דיסק פלמנקו ולא מפסיק לדבר על המשפחה שלו. אולי זה ההבדל בין שחקן גדול לשחקן ענק.
ביום שבת הקרוב יצטרך ראול להוביל את הנבחרת במשחק הפלייאוף מול נורבגיה. ראול, כמו צי'קו בן דוד ב"אבא גנוב 2", יעלה על המגרש גם עם קביים. השאלה היא מי ישחק בהתקפה לצדו של הקפטן, כשהבחירה העומדת בפני מאמן הנבחרת הספרדית, ינאקי סאנס, היא בין "הילד" פרננדו טורס או ואלרון. במשאל שנערך בטלביזיה הספרדית, העם בחר בואלרון עם 58 אחוז. אני מאוד מקווה שסאנס לא ראה את התוכנית הזאת ויעלה את "הילד", שאומנם עוד לא הוכיח את עצמו במדי הנבחרת אבל זה הזמן להתחיל לארגן את חילופי המשמרות במידה וראול יתקע במשבר "גול הזהב".
אתמול הגיע אורן, חבר טוב מארץ הקודש, לבקר אותי במדריד. אחרי ששכנעתי אותו לשלם 20 יורו על המשחק של אתלטיקו מול ויאריאל (ניצחון חמישי רצוף לאדומים לבנים), לקחתי אותו לאחד הפאבים החביבים עלי לצפייה במשחקי כדורגל ליד פלאזה מאיור במרכז העיר. המטרה הייתה לראות הצגה של ריאל מול סביליה, ואני מצדי יצאתי בהבטחה של 0:5. אחרי שאורן סירב לאכול עור חזיר מטוגן שהוגש לנו כטאפס ליד ה"קלארה" (בירה עם גזוז בטעם לימון), החלטנו להזמין "פאטאטס ברבאס", וככה פספסנו שנינו את הגול הראשון של סביליה. אבל ההצגה נמשכה, ובמחצית הקבוצות ירדו לחדר ההלבשה כשלוח התוצאות הראה 0:4 למקומיים. הבאר דמם. ילדים עד זקנים, אנשים בחליפות עד עובדי מטרו, לא הוציאו מילה מהפה. למגרש עלתה רוזה, המקבילה הספרדית לנינט טייב, לבדר את הקהל בהפסקת המחצית. רק אז אחד הזקנים פצה פיו "זה הכל באשמתה, ס'אימ אמא שלה". כולם צחקו ואני, מצדי, אומנם טעיתי בגדול בתוצאה, אבל לא במספר השערים.
כשבמדריד עצובים, בספרד שמחים
אדם פלד, מדריד
11.11.2003 / 16:19