סתיו באמריקה

צריך להיות מניאק לא קטן כדי לא להודות שנעים כאן עכשיו. הקור שהחליף את הלחות האיומה עדיין לא מציק והרוח שבאה איתו נושאת על פני כל העיר את הריח של הבוטנים והשקדים האפויים מהדוכנים ברחוב, ההסתגרות האיטית לבתים פוטרת אותנו מהחיוכים המעושים שצריך להחליף ברחבות שעד לפני חודש תפסנו בהם שמש, אחרי זבלוני הקיץ מגיעים לאקרנים החדשים של טרנטינו, קלינט איסטווד והאחים כהן, ויש ים של ספורט: פוטבול, פוטבול מכללות, פלייאוף בייסבול (עם שיקגו ובוסטון!!) ומעבר לפינה כבר אפשר להאזין לאוושת הכדור והפרקט.

ג'קי התקשרה אלי. לחוצה, אבל להגיד שהיא לחוצה זה כמו להגיד על גרמנים שהם אוהבים דייקנות. ישבנו בבאר והיא סיפרה לי שמשרד הפירסום שבו היא עובדת כקופירייטרית זכה במכרז של הרשות האמריקאית למלחמה בסמים, ושהיא, שלא מעבירה שעה בלי ארבע גיחות לשירותים, ממש לא יודעת מה לעשות עם עצמה. דיברנו קצת על העובדה שיותר משליש מבעלי זכות ההצבעה במדינה הגדולה ביותר באמריקה מאמינים ששרירן אוסטרי הוא הדמות המתאימה ביותר לתפקד להם כמושל, ואיך שהוא מהווה את האנטיביוטיקה המתאימה ביותר לוירוס ההיספני שצומח שם, אבל זה רק עשה אותנו יותר עצובים. "בוא נדבר על ספורט", היא ביקשה.

האם קליבלנד בראונס ובוץ' דייויס הם אכזבה? מכיוון שהשיחה נערכה לפני שקליבלנד מחצו את פיטסבורג בפיטסבורג, התשובה המיידית הייתה צריכה להיות כן. קליבלנד הפסידה בשבוע לפני כן לסינסינטי ונראה היה שעוד עונה הולכת שם לאיבוד. אבל להתייחס לדייויס רק בפרמטרים של תוצאות זו מופרכות ממדרגה ראשונה - למרות שבעוד שנה או שנתיים קליבלנד תתמודד על התואר.

בוץ' דייויס, ולא לחינם הוא קיבל מהבעלים של קליבלנד את הסמכויות הרחבות ביותר מכל מאמני הליגה, הוא הרבה יותר מסתם מאמן. בוץ' דייויס רואה דברים קדימה. מדובר באותו דייויס שבנה את אוניברסיטת מיאמי מהחורבות, המקצועיים והאתיים, שהשאיר שם דניס אריקסון (שבינתיים כבר התחיל להרוס את הניינרס) והפך אותה למתמודדת קבועה על תואר האליפות בשנים האחרונות, אבל, כאמור, אסור לשפוט את דיוויס רק במישור התוצאות.

מה שדייויס עשה ממיאמי, מקביל, אולי אפילו עולה, על מה שבית הספר לעסקים בהארוורד עושה לכלכלה האמריקאית. כבר עכשיו מהווים שחקנים ממיאמי 2 אחוזים מכלל שחקני הפוטבול בליגה (מדובר באחוז עצום), רובם באים מהקדנציה של דייויס.

יותר מכך, דייויס הכין לליגה שפע של שחקני כשרון, לא רק בהמות חוסמות: קלינטון פורטיס, אדג'רין ג'יימס, סנטנה מוס, אנדרה ג'ונסון, וויליס מגהי (שעוד יהיה), וג'רמי שוקי הם חלק מהשמות שאתם מכירים. אפילו קוורטרבק, קן דורסי, הוא הכין לליגה אחרי שנים שאוניברסיטת מיאמי לא ייצרה קוורטרבקים לליגה המקצוענית. לשחקנים שמגיעים מאוניברסיטת מיאמי יש ערך מוסף (וורן סאפ וריי לואיס הם עוד שתי דוגמאות - שניהם שיחקו במיאמי לפני תקופתו של דייויס), מדובר במכללה שמלמדת את השחקנים שלה לחשוב שהם אמורים לנצח כל משחק.

ככה שאפילו אם קליבלנד תפסיד את כל המשחקים שלה עד סוף העונה, בוץ' דייוויס עדיין נשאר הדמות החשובה ביותר, מקצועית, בפוטבול האמריקאי של העשור הראשון במילניום (וזה מבלי להזכיר במילה את המהלך שהוא הוביל, ביחד עם נשיאת האוניברסיטה, לתגמל את האתלטים באוניברסיטה בצורה הגונה יותר).

למה מסירות עומק מרהיבות הפכו לאירוע נדיר ב-NFL? הגעתו של סטיב מקנייר לליגה חוללה מהפך. בשבוע שעבר פתחו שבעה שחורים בעמדת הקוורטרבק, ושניים קבועים, מייקל ויק ודונטה קולפפר, רותקו לספסל בגלל פציעות. בניגוד לדעותיו של ראש לימבו, הקוורטרבק השחור הוא לא המצאה חברתית של עיתונאים רודפי צדק ושוויון - הקוורטרבק השחור, בעידן שבו הגנות הפכו למהירות, חזקות ואתלטיות יותר, הפך לכורח.

אבל זה לא אומר כי אמריקה, שקוורטרבק הוא אחד מהסמלים שלה, השלימה עם המהפך הזה. הדברים שאמר לימבו על מקנאב בשבוע שעבר (ולמען האיזון יש לציין ששני השחקנים המתוגמלים ביותר בליגה הם קוורטרבקים שחורים), הם הרבה יותר מפליטת פה.

פעם, בימים של אלווי, מונטנה, יאנג, מרינו וקלי, קוורטרבק היה אלוהים. היום, עם החדירה ההולכת וגוברת של שחורים לעמדה, היא כמעט והתרוקנה מחשיבותה. (תהליך דומה, אגב, קרה גם במוסדות החינוך, ההסתדרות והצבא בישראל באמצע שנות התשעים, עם חדירתם של מזרחיים לעמדות כוח בהם). הקבוצות שזכו בסופרבלים האחרונים היו קבוצות של הגנה או מאמן ועם קוורטרבק שהופקד עליו למסור את הכדור לטווחים קצרים, להעביר את הכדור לרץ האחורי, ובאופן כללי - שלא יקלקל.

זה לא אומר שאמריקה ויתרה על הסמל - מדי שנה מורץ מישהו חדש כדי למלא את החלל בסמל הישן, מהית' שולר דרך דילפר ועד דייויד קאר, ומדי שנה המיועד מגלה שממש, אבל ממש, אין לו מספיק זמן כדי לעמוד בכיס המסירה ולדייק לשלושים יארד.

ולכן, השנה יותר מבכל שנה, זוהי שנת המבחן של פייטון מאנינג, המיועד הגדול ביותר שמעולם לא ניצח משחק חשוב. מאנינג יצטרך להוכיח שהנצחון בטמפה לא היה טעות שיפוטית, זלזול של הגנת טמפה וכו' - השנה, מאנינג יצטרך לנצח הכל.

ועוד אנקדוטה אחת בנושא: ההצלחה של ביל פרסלס בדאלאס לא צריכה להפתיע אף אחד. פרסלס תמיד ניצח. השנה זה קורה מהר יותר מהקבוצות האחרות אותן אימן. מה שמעניין בהצלחה של פרסלס הוא הצורה שבה הוא בנה את הקוורטרבק שלו. קווינסי קרטר, בשנה שבה כל קוורטרבק בליגה משלים פחות מעשרה יארד למסירה, מוסר כמעט 14 יארדים בכל נסיון מוצלח.

אז בעד מי אנחנו? הלב אומר דנבר, הלוגיקה אומרת טמפה או קנזס סיטי - דיק ורמיל שוב בנה מודל אליפות על פי הדגם שבו זכה עם סט. לואיס, אבל אחרי כל האמור לעיל, במרחק של ארבע שנים ויארד אחד, אין אף שחקן וקבוצה שהרוויחו את הזכות לסופרבול כמו סטיב מקנייר וטנסי.

1. מוריס קלארט, הרץ האחורי שהביא לאוהיו סטייט את אליפות המכללות אשתקד, עומד לתבוע את ה-NFL כדי לממש את זכותו לשחק בה לאור ההשעייה שלו מהאוניברסיטה. הולך להיות כאן סופר ויכוח: קלארט נאבק על הזכות שלו לשחק, הליגה נאבקת על העקרונות הכתובים שלה, אלו שהפכו אותה לליגה המוצלחת והתחרותית ביותר מבין הליגות המקצועיות באמריקה.

אבל מה שבאמת מעניין הוא ההתנהלות של אוהיו סטייט מול קלארט: כל עוד הוא הוביל אותה לאליפות (ולמיליונים של דולרים), האופי והמעשים שלו הושתקו. עכשיו, אחרי שהכושי עשה את שלו, הכושי יכול לרוץ. יהיו מי שיגידו שיכול להיות שקלארט עבר על החוק, שיקר ופשע אחרי הזכייה באליפות, אבל מי שישתמש בקו ההגנה הזה יצטרך לענות על השאלה הבאה: מה יש בקולג'ים שתוך שנה הם הופכים ילדים מתוקים כאלו למפלצות רשע?

2. אוניברסיטת מישיגן מצדה, מעונייינת לתבוע את כריס וובר על פגיעה בשמה הטוב. שזה יכול היה להיות קייס טוב אם רק אוניברסיטת מישיגן היתה מואילה בטובה לתת דיבידנדים לוובר בימים בהם הוא בנה מחדש את השם של האוניברסיטה. בחנות המזכרות באן הרבור, מישיגן, מספר המוכר, נמכרות מדי שנה קרוב לאלף גופיות עם הספרה ארבע על גבן. חמישים ושש דולר החתיכה.

3. ובבית משפט ביוסטון החליט אביו החורג של פטריק דנהי להגיש תביעה נגד אוניברסיטת ביילור. דנהי היה השחקן המצטיין של נבחרת הכדורסל של אוניברסיטת ביילור, האוניברסיטה הבפטיסטית הגדולה בעולם, עד שנרצח בקיץ בידי חברו לקבוצה. בכתב התביעה מציין האב החורג שהוא תובע את האוניברסיטה (ואת המאמן המודח של הקבוצה) ביצירת אווירה שבנתה את הרצח של בנו.