סנטרים. עולם רץ ונעלם

לפני עשור זו הייתה הליגה של הגבוהים – סנטרים אימתניים של מעל 20 נקודות ועשרה כדורים חוזרים במשחק שלטו בה והביטו כמעט בבוז בגארדים המתרוצצים מסביב. אלונזו מורנינג, חאכים אולג'וואן, ברד דוהארטי, פטריק יואינג, דיוויד רובינסון ושאקיל אוניל הצעיר היו הרודנים של אזור הצבע. שחקני פנים נפלאים כמו פרוויס אליסון, ולאדה דיבאץ, רוני סייקלי ודיקמבה מוטומבו נחשבו למשניים, לא מהשורה הראשונה. אם חוזרים עוד אחורה נזכרים בוילט צ'מברליין, ביל ראסל, קארים עבדול ג'אבאר, ביל וולטון, מוזס מלון, רוברט פאריש ועוד רבים וטובים. כיום, חוץ משאק הנפלא, אין בליגה הזאת סנטרים שלא היו מצחיקים את הענקים של העבר. אולג'וואן היה מתעלל בקלות באילגאוסקס וברד מילר עם יד אחת קשורה. כל הידיים הארוכות של ביג-בן וואלס לא היו עוזרת לו נגד יואינג של סוף שנות השמונים. על כל מיני חיקויי סנטר אחרים שמסתובבים בליגה, חבל בכלל לדבר.

אז מה קרה, לאן נעלם הענק הלוחש, הגבוה הדומיננטי? האם האנשים נהיים נמוכים יותר, האם ה-NBA הופכת לליגה של גארדים?

אקסיומה ישנה בכדורסל האמריקאי אומרת שאי אפשר לקחת אליפות בלי סנטר דומיננטי. לסלטיקס היה את פאריש, ללייקרס את קארים, לדטרויט – את למביר. נכון, ביל קרטרייט של בולס לא היה כוכב ולא היה שחקן שייזכר לדורות, אך הוא היה רחוק מלהיות נמושה, וחוץ מזה, אקסיומות אף פעם לא הסתדרו עם מייקל ג'ורדן (גם לא זו שאומרת כי כל דבר שעולה חייב לרדת). חאכים הוביל את יוסטון הבינונית לשתי אליפויות בשנות התשעים, דאנקן ורובינסון לקחו שתי אליפויות לאחרונה, שאקיל – שלוש. הג'אז הנפלאים של סטוקטון ומלון, הקבוצה הטובה בליגה בשנת 1998, לא הצליחו לזכות באליפות המיוחלת בגלל היעדרו של סנטר יעיל – גרג אוסטרטג היה עסוק מדי בלחטוף הטבעות על הפנים, ולא יכול להיחשב לסנטר לגיטימי ברמות הגבוהות.

אז ההיסטוריה מוכיחה כי הסנטר הוא מצרך סופר-חיוני על מנת לזכות באליפות, ובכל זאת נדמה כי הסנטר יוצא מהאופנה. טים דאנקן, קווין גארנט, ג'רמיין אוניל, קניון מרטין – כולם שחקנים גבוהים וסופר-אתלטיים, אבל אף אחד מהם אינו רואה את עצמו בתור מספר 5. עם פרישתו של "האדמירל" דיוויד רובינסון, הספרס מיהרו להביא את נסטרוביץ' הסלובני ממינסוטה, על מנת שטימי לא יזוז מעמדה מספר 4. מצד שני פאוור-פורוורדים – בדרך כלל קצת פחות מוכשרים - משחקים בעמדות הציר. הבולטים שבהם - תיאו רת'ליף, מרכוס קמבי ובראיין גרנט. הבלבול חוגג.

בואו נביט על הסנטרים המובילים של היום. אם נשים את שאק בצד, נישאר עם מילר, נסטרוביץ', אילגאוסקס, אולוואקאנדי, וואלאס ויאו מינג. חשוב לשים לב כי ארבעה מתוך השישה לא נולדו בארה"ב – אחוז מדהים גם בימים ששחקנים מאירופה ושאר העולם מציפים את ה-NBA. מי שצפה באליפות אירופה בשבדיה, ראה שם את קמבלה, זוקאוסקס, פלמרלינג ואחרים, שמבצעים ביעילות את מלאכתם מתחת לסל. כולם חזקים, פיזיים מאוד, פיקחים ומיומנים. מן הגיל הצעיר מטפחים באירופה שחקנים גבוהים במגמה ההפוכה מזו בישראל (כאן, כל ילד שמגיע ל-1.90 מטר נאלץ בהוראת מאמנו לשחק מתחת לסל בתיכון וכאשר מתבגר לא יוצא ממנו שום דבר – מי צריך סנטרים בגובה של עודד קטש?).

בארה"ב, שם חיקוי הגיבורים ממלא תפקיד רב בהתפתחות השחקן הצעיר, החלו השחקנים הגבוהים לחקות את הגבוהים האתלטיים המצליחים כמו קווין גארנט וטים דאנקן – שחקנים שלמרות גובהם לא משחקים כשחקני ציר. דאנקן נהנה לשחק עם הפנים לסל כמו פאוור-פורוורד ואילו גארנט הוא גארד בגובה של סנטר – מכדרר, זורק שלשות ומנהל את המשחק. תופעת ה-"להיות כמו מייק", שהשתלטה על הכדורסל האמריקאי בשנות ה-90' ומילאה את המגרשים בזאטוטים שרצו רק לרחף ולהטביע, הביאה להכחדה כמעט מלאה של קלעים טהורים מהסוג של פרייס ואינגליש. כמו שאחרי הפריצה של מג'יק ג'ונסון, רכז מושלם בגובה של 2.06 מ', חיפשו כולם גארדים גבוהים ומה שקרה היה שהליגה התמלאה ברכזים שלא יודעים לרכז, הרצון לגדל/למצוא היום קווין גארנטים, ראשיד וואלאסים וג'רמיין אונילים, מביא להיעלמותם האיטית של שחקני ציר דומיננטיים.

הסיבה השנייה, שאי אפשר להפרידה מהראשונה היא פשוט האבולוציה הפיזיולוגית שעובר הכדורסלן לאורך השנים והאתלטיות המדהימה של השחקן המודרני. פעם שחקנים של 'שבע פיט' (2.13 מטר) לא ידעו ולא היו צריכים הרבה יותר מלשים הרבה גוף מתחת לסל. מוזס מלון הרוויח את לחמו בלואו פוסט; רייף לה-פרנץ מפגיז מקו השלוש. ההשוואה אולי קצת בעייתית, אבל זו המגמה. שחקנים שמציעים בעיקר מסה לא מסוגלים בדרך כלל לשמור על המטוסים שעפים סביבם והשחקנים המהירים והמגוונים לא חייבים לנעול את עצמם מתחת לסל. שם, באזור הצבע המפחיד בכלל לא כיף – מרביצים ודוחפים שם, כשבחוץ החיים נראים כה נפלאים.

הסיבה השלישית (ואולי העיקרית) היא כמובן – כסף. הרי בסופו של דבר, הכל מתחיל ונגמר באותם שטרות ירקרקים עם פרצופים של נשיאים. השחקנים של היום רוצים הרבה כסף – ומהר. זו הסיבה לכך שרבים מעדיפים לוותר על היסודות והליטוש שנותנות המכללות וקופצים ישירות לליגה הטובה בעולם, שם הם בדרך כלל משלמים על היעדר אותם היסודות – מספיק להיזכר בשנים הראשונות של קובי בראיינט בליגה וניתן לנחש מה, ככל הנראה, צפוי ללה-ברון ג'יימס.

שחקני הציר מתפתחים לאט, הרבה אחרי הגארדים בני גילם. זו הסיבה שדייב קאונס ומוזס מלון הובאו לסן אנטוניו באמצע שנות התשעים – לעבוד עם דיוויד רובינסון, לשפרו וללטשו. זאת, לא יהא מיותר לציין, כבר בתקופה בה "האדמירל" היה כוכב על בליגה, לא ינוקא מהתיכון. ברד מילר נהיה כוכב רק בעונה האחרונה, בגיל 27; בן וואלאס – לפני שלוש שנים, כאשר עבר לדטרויט, בגיל 26. כוכבי תיכונים רוצים כסף ותהילה, אז הם באים לליגה ומתחילים לשחק כמו בשכונה. הדרך לספסל היא מהירה מאוד במקרה כזה.

לפני עשור כתב ד"ר מנחם לס כי הוא לא מבין מדוע שחקנים גבוהים מפגיזים מבחוץ, כאשר מאות גארדים שעושים זאת יותר טוב מהם עובדים בתור סבלים ומתדלקים. שחקן גבוה, גרס ד"ר לס, צריך לעבוד בלואו-פוסט, בכוח (ע"ע שאק), אתלטיות (ע"ע חכים) ואגרסיביות (ע"ע אלונזו). אבל כל זה צריך ללמוד במשך שנים וזאת, כאמור, לא רבים רוצים לעשות.

גם מאמני תיכונים ומכללות נותנים יד לתופעה זו. שחקן גבוה ואתלטי כמו קווין גארנט הוא בלת-עציר וכל מאמן רוצה אחד כזה בקבוצתו. הם לא רוצים להשקיע ולאמן סנטרים רב-גוניים – הם מעדיפים לשים באזור הצבע גבוה גדול-גוף ואם אפשר – שידע להפגיז מבחוץ. יותר מזה הם לא צריכים. סנטרים אלו מגיעים מאוחר יותר לאירופה.

אז מה צופן העתיד למספרי חמש? שאקיל אוניל כבר בן 31. יאו מינג עוד יתפתח לסנטר נהדר – זה ייקח לו מספר שנים, אבל הוא יהיה שם גדול לא רק במכונת הפרסום של דיוויד שטרן אלא גם על המגרש. קאמאן וקארי הם שני שחקנים צעירים מבטיחים ועוד יכולים להגיע לגדולות. אלא שכאן נגמר הסיפור – הסנטר יצא ממרכז העניינים והיצע שחקני הציר בדראפטים רק הולך וקטן. קשה להאמין כי המגמה תשתנה בקרוב – כדורסל הוא משחק עם כסף רב וכוכביו זוכים לתהילה עצומה. ולכן יותר ויותר שחקנים ייצאו מוקדם לדראפט ויהפכו לתואמי ג'ונתן בנדר – גבוה מאוד, מוכשר מאוד, שלא ברור עדיין איך עושים ממנו שחקן. הקבוצות יביאו סנטרים מאירופה, שם עדיין עובדים חזק על היסודות. פאוור פורוורדים חזקים (ולא מהירים מדי) כמו תיאו ראת'ליף ימשיכו לשחק בלאו-פוסט.

ומוזס מלון יישב על המרפסת ויחליף זיכרונות עם דייב קאונס וקארים. אחר כך הוא ילך לספר לשחקנים צעירים על התקופה בה שחקני ציר שיחקו מתחת לסל, היו חזקים ולא זרקו כדורים מעשרים פיט. והילדים? הם לא יאמינו.