בפעם האחרונה שגברי לוי הודיע שהוא מתפטר, כתב אחד ממכריי הווירטואליים הודעה, דווקא בפורום ספורט אמריקאי (משם אנחנו מכירים, מה לעשות) ובירך אותי על "הצלחת" הקמפיין הצנוע שלי להעיף את גברי. אז כמובן שמהר מאוד הבהירו לו האחרים בפורום שעם כל הכבוד אליי, לרעיון שלי (קריאה מאורגנת להתפטרותו של גברי בכל משחק כדורגל) לא הייתה שום השפעה, שכן הוא אפילו לא בוצע עדיין.
בכל מקרה, לא מיהרתי להגיב ולברך על המוגמר אז, וכנראה שצדקתי. נכון, הוא אמר שהוא מתפטר, אבל תכל'ס הוא עדיין שם, עדיין מחולל נזקים עצומים, עדיין דוחה לנו את הליגה בגלל ניהולו המזעזע את עניין זכויות השידור. גברי מסרב להבין שההמשכיות של הספורט חשובה מהכסף, ושאם יש פחות כסף אז צריך לשחק עם פחות, ושעדיף להתחיל את הליגה בזמן עם שחקני נוער ושה"כוכבים" יצטרפו בהמשך. בשבת יש לנבחרת משחק מכריע בסלובניה. יש למישהו ספק שאילו הייתה הליגה נפתחת לפני שבועיים, השחקנים היו בכושר משחק טוב יותר? אבל זה הרי לא מה שבאמת חשוב לגברי.
האמת שזה היה ברור למדי מלכתחילה. לאחר הודעת ההתפטרות, כשכל העסקנים הקטנים החלו להתרפס לפני הדון, להתחנן שלא יעזוב ולהלל את פועלו, אפשר היה להבין שהוא עדיין מחזיק את כולם בביצים. וגם אם הוא ילך, מי יחליף אותו ולמה שזה ישנה משהו? הרי אין שם איש שבאמת מחויב לשינוי מהותי. ההצלחה הכי גדולה שיכול כל אחד מהמועמדים להעלות בדעתו, היא להיות כמו גברי.
מכל מקום, באמת שאין לי כוח להתעסק במדמנה המסריחה שנקראת ספורט ישראלי. אמנם היום המאושר בילדותי היה גמר גביע המדינה, מאי 1984, וזה אומר שברגע שתתחיל הליגה הישראלית אני אעקוב - אדם הוא תבנית נוף ילדותו, אחרי הכל. אבל אני מרגיש בירידה ניכרת במשיכה הרגשית שלי לליגה ולנבחרת שלנו.
בפעם האחרונה שקרה לי דבר דומה זה היה עם מכבי בכדורסל. תוך שנים ספורות הפכתי מאדם שצורח על הטלוויזיה בכל חמישי בערב, וצובע את הכלב שלו בצהוב כשקבוצתו האהובה מעפילה לגמר גביע אירופה, לאדם שזוקר עין תורנית אם וכאשר הם מגיעים לפיינל פור, ומייחל להפסדם בכל מסגרת מקומית. הנסיבות שונות, אבל ההרגשה בבטן דומה. אני לא רוצה שתהליך דומה של הינתקות רגשית יקרה לי עם הכדורגל המקומי, אותו המשכתי לאהוב גם אחרי נפילתה והתפרקותה של קבוצת נעוריי, אבל כמו שהדברים הולכים עכשיו זה עוד יבוא.
בינתיים, אפשר להתנחם בשובה של הליגה הטובה בעולם. אמנם קוראים לה "ליגת הכדורגל הלאומית", אבל מה שמשחקים בה זה לא כדורגל אלא משחק אחר, מורכב ומרתק. ה-NFL, ליגת הפוטבול האמריקאית, אינה נקייה מבעיות, אטימות, עיוותים וצביעות. אבל אין שום דבר בעולם - אפילו לא ליגת האלופות - שמתקרב לרמת התמורה בעד האגרה שמקבלים צופיה. לא ששם הכל מושלם - הקטעים המסריחים הם כנראה חלק בלתי נפרד מכל ספורט מקצועני - אבל המינימום שאפשר לדרוש הוא שבמהלך המשחקים עצמם נקבל מוצר שיבדר, יענג ויסיח את דעתנו מהצדדים השליליים.
במשך 21 שבועות מסחררים, מקבלים צופי ה-NFL את המינימום הזה והרבה יותר. כמעט בכל מחזור יש לפחות משחק אחד שמשאיר אותנו פעורי פה, הלומי פליאה ומתרגשים כמו ילדים. תשוו את זה עם ליגת פלאפון(?), שבה, אם יש יותר ממשחק גדול אחד בשנה יוצאים ההמונים לחגוג ברחוב, ותבינו למה אני מצפה הרבה יותר להתחלת האקשן במרחק חצי עולם מאשר למה שיקרה בחצר האחורית שלי. אר יו רדי פור סאם פוטבול?
ועוד שתי קטנות
יאללה ביי. קשה לומר שהתרגשתי נוכח פרישתו של פיט סאמפרס. אמנם, אין לי אפילו חצי מלה רעה להגיד על האלוף הענק הזה, שהיה ככל הנראה גדול שחקני הטניס בהיסטוריה, אבל איכשהו, האיש מעולם לא הזיז לי. אני לא חובב טניס ענק, אבל אני בהחלט עוקב. אצל סאמפרס, גם אישיותו וגם סגנון המשחק שלו חברו ליצור בי איזושהי אדישות, גם אם מלאת כבוד. כשאנדרה אגאסי יפרוש, זה יהיה סיפור אחר לגמרי. בשבילי, הוא האלוף הגדול של דורי.
קוסם. סר אלכס שיחק אותה. שיהיה לבארסה לבריאות עם רונאלדיניו. אחרי שני משחקים בלבד, זה אמנם מוקדם, אבל אני חייב להגיד שהקסם שמחולל כריסטיאנו רונאלדו מזכיר לי את הגדולים מכולם. בגלל דברים כאלה בדיוק אנחנו כל-כך אוהבים כדורגל.