תענוג, גם בלי אברבוך

אילו 9 ימים עברו עלינו ועל הצרפתים, שלקחו על עצמם, בשנה שאחרי המונדיאל ולפני האולימפיאדה, לרענן את העולם המיובש בשידור חי מהסטאד דה פראנס. עבור הרבה מדינות, אליפות עולם באתטלטיקה, משמעה הרבה ציפיות מהרבה ספורטאים. לנו, הייתה ציפייה אחת - מהאתלט הישראלי הראשון שיכול לזכות במדלית זהב בכל אליפות אתלטיקה - אלכס אברבוך. כשאברבוך נשר כבר במוקדמות, רובנו חזרנו להתעסק בריטואל הקבוע של הקיץ - עונת המלפפונים בכדורגל, הנבחרת המתפרקת בכדורסל וכו'.

אבל מי שלא התייאש, ובחר להמשיך עם מלכת הספורט עד הסוף, עשה בשכל. אין כמו לקחת פסק זמן מארועי היומיום בספורט הישראלי, שחלקם הגדול כלל לא קשור לספורט. ופראייר מי של אניצל את ההזדמנות להניח את פליקס חלפון בצד, ולהנות מפליקס אחר, סאנצ'ז- ווינר אמיתי, או אפילו לשים את גברי לוי המכובד על הולד, ולתת כבוד לגבר(י)סלאסי החייכן, שכל כך רצה לפרוש עם עוד תואר ב-10,000, ונאלץ בסופו של דבר להסתפק במדלית הכסף.

הרבה יגידו שהאתלטיקה היא כבר לא מה שהייתה פעם, וזה נכון. כבר לא נשברים שיאי עולם, וזה כלל לא מתקרב למה שקרה ביולי בברצלונה, באליפות העולם בשחייה. מה לעשות, הקושי בשבירת השיאים הקיימים עומד ביחס ישר לקושי לרמות את בדיקות הסמים הקפדניות הנהוגות בשנים האחרונות.

חלק גדול משיאי העולם כיום שנוי במחלוקת והבסיס להשוואה מול ההווה הוא, בעדינות, בעייתי. אני אישית משתדל להיות מציאותי ולא להסתכל על מה שהיה, והפעם, ואולי זה דווקא לטובה, לא היה באליפות איזה פנומן שלא ידעת אם לברך אותו או לקלל אותו כשעלה לקבל את המדלי.

היו כמה שהרשימו במיוחד, ומקום מכובד ברשימה הזו תפסה קלי וייט האמריקאית, שזכתה בדאבל ב-100 ו-200 מטר, אלא שוייט נמחקה מהרשימה הזאת אחרי 24 שעות. נכון שהחומר המעורר (מסוג מדופיניל) שנמצא בבדיקת השתן שלה עדיין לא נחשב לאסור, אבל עצם העובדה שהחומר הזה אמור להיכנס לרשימת החומרים האסורים בשנה הבאה, מטיל כתם כהה על "גדולתה" של וייט, וגעגועים גדולים למריון ג'ונס "הנקייה".

עוד אחד שלא נשכח מהאליפות הזאת, ונשאר נקי, הוא רץ המכשולים סעיד סייף שאהין, או בשמו המקורי סטפן צ'רונו. שהאין, "ההעברה" של השנה באתלטיקה, מקניה לקטאר, סידר למדינה החדשה שלו מדלית זהב ב-3,000 מכשולים.

לא ברור (כ)מה באמת קיבלו הקנייתים עבורו, אבל זה עלה להם בהרבה כבוד, עם שבירת ההגמוניה בת 12 השנים שלהם ב-3,000 מכשולים. בקניה רואים את זה כאבל לאומי, במיוחד לאור העובדה שעד ליומה האחרון של האליפות הם די פישלו גם בריצות הארוכות האחרות, ולא זכו באף מדלית זהב.

לא רק ששאהין לקח למדינת מוצאו את התואר, הוא גם עשה בצורה שיהיה קשה לשכוח. הטקטיקה שלו נראתה פשוט לא הגיונית - קצב מטורף בהתחלה, שאין ספק שהיה מהיר מדי, התעייפות לקראת הסוף, וכשנראה היה שהמנוע שובק חיים, הקטארי החזיר להילוך חמישי ונתן גז, כשהוא מנצח כמעט על הקו את אחת הריצות המרתקות בהיסטוריה של אליפות העולם.

בכלל, הריצות הארוכות סיפקו הפעם את הסחורה. לא רק שהתוצאות שהושגו בהן היו האיכותיות ביותר - מתי ראינו הכרעה של כמעט פוטו פיניש גם בריצת המכשולים, גם ב-5,000 וגם ב-10,000? אפילו במרתון הגברים זה היה צמוד עד לכניסה לאיצטדיון. הנסיון של כמה מהאתלטים כאן להכניס את שמם לפנתאון העולמי הביא לקרבות שלא ישכחו, וגם להפתעות גדולות, כמו אליוד קיפצ'וגה, הקנייתי בן ה-18, שניצח בגמר ה-5,000, אחרי שאף אחד לא ספר אותו.

את ריצת ה-100 לגברים אפשר לנתח בלי סוף, אבל במשפט אחד: ארה"ב בחוץ, הקאריביים שתמיד היו בשוליים, חזק בפנים. מדלית זהב לאיי סנט. קיטס ונוויס, תהפוך כנראה לפרק הראשי בהיסטוריה של המדינה הקטנה הזו, שכל העולם מכיר היום בזכותו של קים קולינס. לטרינידאד וטובאגו כבר יש מסורת ארוכה של ספרינטרים, אבל על מדליסט הכסף מפאריס, דארל בראון, תשמעו עוד הרבה. התוצאה הטובה ביותר באליפות נקבעה על ידו בחצי הגמר, 10:01, שיא עולם חדש לנוער לבן ה-18 שהולך להיות "הספרינטר" של השנים הבאות.

הספרינטרים האמריקאים (5-6 בגמר) היו שמחים עם הזכרונות מהאליפות היו יכולים להישאר בפאריס. מוריס גרין עם הספק פציעה ספק הכנה לקויה לאליפות (יכול להיות שהוא היה עסוק מדי בצילומי סדרת התעודה של יורוספורט, "הספרינטרים"?), טים מונטגומרי שעדיין לא חזר לעצמו מאז שיאו העולמי לפני שנה באותו האיצטדיון, וג'ון דראמונד, שבטח מת לקבור את עצמו. לא רק שהוא עף מהאליפות הזאת בצורה הכואבת ביותר, פסילה בזינוק, הוא גם פיספס את הזדמנות חייו. הוא יודע טוב מאוד, שעם היכולת הפושרת של כולם, רק עכשיו בגיל 34, הוא יכול היה להיות סופסוף אלוף עולם. אחרי כל השנים בהן הוא היה רק הצל של הספרינטרים האמריקאים הבכירים, מקסימום חבר ברביעית השליחים, מה שיזכרו מהקריירה שלו זה בעיקר את ה"לא מתפנה" מהמסלול בפאריס.

אפרופו רביעיית השליחים, לפחות הם הצילו את כבודם של האמריקאים. היה מוזר לראות את השריד היחידי מהרביעייה שלפני שנתיים, ברנרד וויליאמס, לוקח את התואר ביחד עם שלושת הנציגים האמריקאים ב-200: האלוף ג'ון קאפל (ההסבה המוצלחת ביותר מפוטבול לאתלטיקה), סגנו דארביס פאטון, וג'.ג'. וויליאמס.

אחד המקצועות שכבר מזמן לא מתקרב לרמה של פעם, הוא הקפיצה לרוחק. הגברים והנשים לא מתקרבים אפילו למרחק של חצי מטר מהשיא העולמי. אבל הקרבות המרתקים שסיפקו לנו שני הגמרים האלה, גרמו לנו לשים בצד את הגעגועים לימי לואיס-פאוול וג'וינר קרסי-דרקסלר, וליהנות מהתמודדיות פתוחות וצמודות. בכל זאת, זה ספורט במיטבו.

בקפיצה לגובה, נהנינו מקרב דרום אפריקאי-שבדי כפול, שהסתיים ב-0:2 לאפריקה. ואם לא שיאים עולמיים, לפחות ראינו את הסטרי קלוטה המדהימה, שעברה כל כך יפה וחלק גובה של 2.06 מ', שלושה סנטימטרים בלבד משיאה המיתולוגי של סטפקה קוסטדינובה הבולגריה.

הספורט הלאומי שלנו, הקפיצה במוט, קיבל מכה קשה ביותר עם הנשירה של אלוף אירופה במוקדמות. כמה פינטזנו לשמוע שוב את התקווה, אבל במקצוע כזה מסובך, אין מה לעשות, זה קרה אפילו לגדול מכולם, סרגיי בובקה. אז נכון שלצפות בגמר בלי אברבוך, היה בערך כמו לטייל במדבר בלי מים, אבל מי שבחר להתענות ולראות את זה, קיבל תחרות מצוינת עם הפתעה מרעננת, בדמות ג'וזפה ג'יבילסקו האילקי. חניכו של פטרוב הרוסי (אימן בעבר את בובקה), הפתיע את כולם עם שיפור של 8 סנטימטרים לשיאו האישי וניצח עם 5.90 מ', כשהוא משאיר גם קופצים גדולים אחרים, כמו אלוף העולם דימיטרי מרקוב, בלי מדליה. אברבוך לא נשאר לבד, חצי נחמה.

למרות הכל, היו שני מקצועות בהם, על הנייר, היה סיכוי לשיאים עולמיים. שניהם מכיוון רוסיה. אחרי שיוליה פיצ'ונקינה עשתה את זה ב-400 משוכות שבועיים לפני האליפות, ונראתה מצויין בריצות המוקדמות, חשבנו שממנה תבוא הישועה. כנראה שברגע האמת היא הסתנוורה ממענק ה-100 אלף דולר שהובטח לה אם תשבור את שיאה העולמי, ובמקום לחלק את הכוחות בריצה הכל כך מתישה הזאת, היא לחצה קצת יותר מדי על הדוושה בפתיחה ולא רק שאיבדה את הסיכוי לשיא, אלא גם את המקום הראשון לפיטמן האוסטרלית, ואפילו את המקום השני.

עוד שיאנית עולם טרייה מהשנה היא קופצת המוט אלנה איסינבייבה הרוסיה. אבל הילדה בת ה-21, עדיין חדשה בכל העסק הזה של האליפויות הגדולות, נראתה קצת נרגשת, ופינתה את הבמה בסופו של דבר לבת ארצה המנוסה יותר, סווטלנה פאופנובה, שחגגה עם תואר אליפות, אבל בלי שיא עולם.

אז אמנם בלי שיאים, אבל עם הרבה דרמות שיחרטו בזכרוננו, נחתמה לה אליפות העולם ה-11. להתראות באתונה, יש למה לחכות.