(הערכת המערכת: המאמר נשלח אלינו ב-26/8, למחרת פסילתו של דראמונד ברבע גמר ה-100 מ'. בשל שיקולים מערכתיים, לא יכולנו לפרסם את הטור מוקדם יותר, אך החלטנו שעדיין יש ערך בפרסומו. קריאה מהנה).
אל מול עיניהם של המוני אדם משולהבים באצטדיון הסטאד דה פרנס המפואר ומול מסכי הטלוויזיה בעשרות מדינות מכל קצוות תבל, נפסל אתלט אחד, ג'ון דראמונד, אצן אמריקאי בעל רקורד מרשים. השדרים נאלמו דום, הקהל זעק בבוז זועם ודראמונד המתוסכל, שצפה בעיניים דומעות בשברו של חלום, נשכב על מסלול הריצה במחאה.
הריפליי המרשיע, כביכול, שודר שוב ושוב על גבי מרקעי הענק, ולהפתעת כל הנוכחים, נראה כי דראמונד לא פסל כלל וכלל. למעשה, רגלו היתה האחרונה שיצאה לדרכה המסחררת מבין כל הרגליים אשר נראו בתמונה הזזה באיטיות משוועת. השדרים הנדהמים החלו להטיח לחלל האוויר ספקולציות שונות ומשונות, בניסיון נואש לפתור את התסבוכת. "המכשירים מ-ז-י-י-פ-י-ם", זעק אחד בכאב, "אולי הוא הניע את האדנים לפני הזינוק עצמו", אמר אחר בתהייה. אפילו אני ישבתי לי מול הטלוויזיה, נדהם למראה התמונות, ומלמלתי, "אולי הוא פשוט דחף בטעות את האדן עם הרגל".
למעשה, הדבר אינו חשוב כהוא זה. לבמה ספורטיבית מכובדת ומרשימה כאליפות העולם באתלטיקה קלה אסור להפוך את הספורט התחרותי לאבסורד ולשים עצמה ללעג. הפארסה שהתפתחה סביב האירוע רק הוכיחה את הזעם הציבורי כלפי איגוד האתלטיקה העולמי, שבחוק אחד תמים למראה, הצהיר על עצמו כקטנוני ונוקשה. איגוד שכל רצונו הוא להפוך את הספורט למסודר ומאורגן, ולא למקור הנאה בלתי נדלה, כפי שהיה בעבר, עוד בימי היוונים הצוהלים והעירומים. לא ייאמן כי מה שלא רואה העין גם בעזרת ההילוך האיטי החוזר, את אותן אלפיות שנייה מזעריות, יהפוך את הקערה על פיה, גם אם מדובר במרחק הקצר והיוקרתי ביותר.
עלינו פשוט להודות שהחוקה הזויה ואבסורדית. כפי שציין השדר אשר זעק בכאב, החוקה לא עונה על כל המקרים האפשריים. באם קיים אצן ספציפי אשר מאומן לכדי הגעה לזינוק עילאי ממש, עד לכדי כך שהוא מצליח להביס את המוסכמות ולזנק במהירות תגובה קטנה מזו של האדם מן הישוב, אז החוקה, למעשה, מפקירה אותו ואף גורמת לבזבוזו של ספורטאי-על בפוטנציה.
אך לא בכך תמה מגוחכות החוקה. קונספט הפסילה מיועד, בראש ובראשונה, בכדי למנוע עיכובים מיותרים. לאיש אין את הרצון או החשק לשהות תחת לשמש הקופחת בהמתנה ליציאה אחידה של כמה אצנים שריריים. אך האם זה הוגן להפוך מהות כה שולית לפטיש המנפץ את חלומו של אדם, אשר למענו עבד ועמל במשך שנים של יזע, דם ודמעות? כלל לא משמעותי מה גרם לכך, בין אם ההתרגשות מהמעמד, גירוד בנעל, זיעה ניגרת או עוד תוצר של תורת הכאוס, האם על כך יפלו גיבורים? כמובן שאין לאפשר עשרות פסילות וחופש מוחלט, אך ישנו צורך מהותי בהפיכת החוקה ליותר נינוחה, ולו בכדי לגרום למראית עין כי ספורט הוא עדיין דבר מהנה, ולא עוד מערכת בירוקרטית סבוכה. אגב, אפילו לא אטרח לציין את יישום המהות הנ"ל, שבה כל אדם אשר פוסל בפעם השנייה, נזרק אוטומטית מהתחרות. עוד אקט אבסורדי ומגוחך, אבל אני מניח שכבר התרגלנו לכך.
ג'ון דראמונד הוא לא גיבור תרבות. אולי הוא אפילו בריון פורע חוק. יש סיכוי שהוא אף אדם מרושע שזמם במתכוון לדחות את כל אירועי הספורט ב-12 דקות תמימות. אך הוא העז לצאת נגד המוסכמות המגוחכות, וכלל לא משנה מדוע הוא עשה זאת. הסטאד דה פרנס כולו היה איתו למשך אותן 12 דקות, על המסלול המטופח. גם אני שכבתי שם על המסלול, מחזק ידיו, ואתם?
אש על הגולש
בוער לכם בלב, בראש או בלשון ואין לכם איפה לפרוק את זה? מערכת וואלה! ספורט מזמינה אתכם להיות פרשנים לרגע (או ליותר, תלוי בכם), סופרים או משוררים ולשלוח לנו קטעים שכתבתם, בכל סגנון כתיבה שעולה על דעתכם, בתנאי שיהיה ראוי לפרסום ובכל תחום הקשור לספורט.
מניתוח נקודות התורפה הטקטיות בהרכב החדש של מ.ס. אשדוד עד לסיפור, דמיוני או מציאותי, על חיי אוהד פינג-פונג, נשמח לתת לכם הזדמנות לגלות לעולם כוכבי כתיבה חדשים. את הקטעים שכתבתם, שלחו דרך ה"כתבו לנו" (בצד ימין באתר או בקישור למטה) או לכתובת המייל הבאה: sportssupport@walla.net.il . אנו נפרסם את המשובחים שבקטעים שנקבל בפינה "אש על הגולש" שבאיזור הטורים האישיים. גם מי שכבר פירסם טור, מוזמן לשלוח עוד אחד. אנא, ציינו את שמכם המלא ויאללה, בנות, גם אתן מוזמנות.