מכתב גלוי ללוני

לוני היקר,

ראשית, התנערות ובקשת מחילה. אינני יודע במדויק מי האוהדים שקיללו וגידפו אותך. לא הייתי שם כשזה קרה, אבל נדמה לי שאני יכול להיות די בטוח בניחוש שלי. נדמה לי שבעיני ובעיניך עולים אותם הפרצופים. לכן, קודם כל – על אף שלא נשלחתי ואין לי הרשות לכך – אני מבקש ממך סליחה בשם כל אוהדי מכבי תל-אביב. הקללות הללו, שאינני רוצה להזכיר אותן מפאת כבודך, לא היו צריכות להיאמר בשום אופן. לכך אין כל צידוק, ועל כך סליחה.

ואולם, אדון לוני, טענותיך כנגד חבורת המקללים אינן יכולות שלא להעלות בי מספר הרהורים. אתה מצייר את אלו המתנגדים נחרצות להחלטתו של ניר קלינגר כאנשים חוליגנים, חסרי-תרבות, וככאלה שאינם יכולים לקבל על עצמם את דינו של תהליך קבלת החלטות ענייני ורציונלי. זה, אם לומר את האמת אדון לוני, קצת מטריד אותי, ולמעשה מבלבל אותי מאד. אני מחשיב את עצמי כאדם די אינטיליגנטי. אמנם לא סיימתי תואר במתמטיקה או בפיזיקה, ובכל זאת אני שומע לפעמים תקליטים של מיילס דיוויס, וקראתי את הויכוח בין גדי טאוב וגבי ניצן על מעמד האידיאולוגיה בספר 'באדולינה'; 'החיים יפים' אינו הסרט האיטלקי היחיד שראיתי בחיי, ובנוסף לכך אני קורא ספרים - לפעמים אפילו באנגלית (אם כי זה לוקח לי קצת יותר זמן). ובכל זאת, הדחתו של אבי נמני מן הקבוצה הדירה שינה מעיני. הסתבר לי, אדון לוני, שלמרות האופן התרבותי בו אני מנסה לחיות את חיי, עדיין יש בי יצרים. אמנם אינני פורק אותם כמו אותם חוליגנים שקיללו אותך, אבל אני מרגיש שאינני פחות יצרי מהם.

אני לא אומר לך את זה כדי לספר לך על עצמי, חלילה, אלא דווקא מפני שאם אתה שואל אותי – אז זה בעצם הסיפור האמיתי בלב הסאגה הזאת: מאבק על מקומם של יצרים בבני-אדם. מן ההתנהלות שלך, אדון לוני, מהאופן בו אתה מדבר על 'תרבות ניהולית', ומן ההתנהגות שלך בכלל, נדמה לי שאתה פשוט מתכחש ליצריותם של בני אדם.

לפי התפיסה שאתה מציג, יצרים הם החלק החייתי שבבני-האדם, ולא ביטוי לאנושיותם. לאדם, על פי תפיסתך, יכולים להיות אינטרסים, רצונות, החלטות ענייניות - או לחלופין לא-ענייניות, אבל מושגים כגון מנהיגות, הזדהות, יצרים, או סמלים – אלו לשיטתך מושגים הלקוחים מן העולם הפגאני.

זו הסיבה שלפני שנה, אוהדים רבים, ואני בתוכם, חשבנו שקלינגר הוא המאמן האידאלי למכבי תל-אביב. שהרי קלינגר, את זה כולם ידעו כבר, הוא אדם שכולו יצרים, זו כל מהותו. חשבנו לתומנו, אם ניסחנו זאת במילים או לא - שחוסר היצריות שלך, יחד עם הרעב והיצרים של ניר, יעמידו לנו קבוצה שתהיה הממוצע שלכם: קבוצה שתהיה גם מחושבת וגם יצרית; גם ממושמעת וגם פראית. אני חייב להודות שזה מאד קסם לנו, שהרי השילובים הללו תמיד היו מקור להצלחה ויופי.

אבל טעינו, לוני. מסתבר שגם לאוהדים מותר להודות בטעויות. מסתבר ששקלול של שני אנשים אינו תמיד הממוצע שלהם. במקום זה, מה שקרה הוא שהתבלטה תופעה אחרת, שהיא פרי תכונה המשותפת לשניכם, תכונה המשותפת ל'מכונה' רציונלית שכמותך, ול'חיה-פראית' כמו ניר: חוסר הבנה מוחלט בבני-אדם. אתה וניר, אדון לוני, וכל אחד מסיבותיו שלו, אינכם מבינים דבר וחצי דבר בבני-אדם. לא רק אי-ההבנה מטריד אותי, אלא בעיקר חוסר הרצון להבין. שניכם פשוט מסרבים לתפוס את העולם באמצעות מושגים פשוטים ואנושיים.

רוצה דוגמא? למשל מושג ה'מקום'. בני-אדם, לוני, צריכים להרגיש טוב במקומם. זה משהו בסיסי ועקרוני בכל סביבה של עבודת-צוות. אלא ששניכם מבינים את העולם באמצעות מושג אחר, הלקוח מתחום-החי: טריטוריה. ובכן, אדון לוני, בניגוד למכונות וחיות הנטולות מודעות עצמית, בני-אדם לא רק צריכים להיות נוכחים במקום מסוים, הם גם צריכים להרגיש בו טוב. זה נכון שנתתם לאבי נמני את הטריטוריה שלו, אם על הספסל ואם על המגרש, אבל את תחושת הכבוד שלו ואת הביטחון העצמי שלו שללתם במכוון - וללא קשר ליכולותיו.

העניין הזה, לתת לאדם את 'מקומו' הוא חלק אלמנטרי מן הדרישה שאדם (ושחקן) יספק את התפוקות המצופות ממנו. חוסר ההבנה הזה, אם אתה שואל אותי, לוני, הייתה הבעיה המרכזית של מכבי בשנה האחרונה. אלא שמאחר וכלל לא הבנתם את הבעיה, ברור שלא ידעתם איך לפתור אותה: שהרי במקומות בריאים ישנה אפשרות לתיקון; ניתן להשפיע לטובה על שחקנים, ניתן להעלות את בטחונם העצמי, ניתן אפילו לנתב את תסכוליהם לפריצת-דרך. אבל אתם הרי לא חשבתם - ועדיין לא חושבים - במושגים של בני-אדם.

אתם מכירים רק דרך אחת לפתור בעיות: רעידות אדמה. זה מה שקרה עם קשטן, זה מה שקרה עם שרף. זה מה שקרה עם נמני, ובצורה הכי ברברית, זה מה שקרה עם בנין: בנין אינו שחקן היקר ללבי, אבל האופן בו פיטרתם אותו לעיני כולם בתואנת שווא (כאילו מדובר בהחלטה חברתית ולא מקצועית-כלכלית גרידא) הינה בעייני הוכחה לכך שאתם מתייחסים לשחקנים כאל חפצים, ולא כבני-אדם.

ודאי אתה שואל את עצמך, לוני, מדוע אני כותב את המכתב הזה לך, לך ולא לניר. ובכן לוני, התשובה לא קשורה להחזרת המנוי. השנה, לוני, לא קניתי בכלל מנוי. מסתבר שלא כל האוהדים של מכבי התרשמו מהאליפות האחרונה. (כמעט) כל אוהד כדורגל מכיר את ההבדל שבין תחושת 'אליפות' לבין תחושת 'אליפות שמלאכתה נעשתה בידי אחרים'. אני לא אכחיש: שמחנו. אבל שמחנו בעיקר לאור ההתפתחויות במהלך העונה. השמחה הייתה כולה לאור העובדה שהגיבור שלנו שנצלב, חזר מן המתים והביא לנו במו רגליו את הישועה (ואני מבקש ממך שתוסיף לי נקודות 'אינטלקטואליות' על כך שהשתמשתי במטפורה עם קונוטציות נוצריות; כמו כן, שים לב שהשתמשתי במלה 'קונוטציות'). אז כן, שמחנו, אבל לא התרשמנו. לכן, לוני, אתה יכול להיות סמוך ובטוח שאני לא כותב לך מסיבות משפטיות הקשורות למנויים.

כמה שזה יישמע לך מוזר, לוני, הסיבה שאני כותב לך ולא לניר, היא שאת ניר אני קצת מצליח להבין. ניר הוא אולי הוא אדם שהמטרה אצלו מקדשת את האמצעים, ואולי הוא אדם המוכן לוותר על כל התפיסות והטקטיקות שלו כדי לנצל באופן ציני את אבי נמני ולהכתיר