כרוניקה של כישלון ידוע מראש

לוס אנג'לס קליפרס היא קבוצה קטנה. אין לה הרבה אוהדים. אין לה עבר מפואר. יש לה שכנה אימתנית שלא רק זכתה ב-9 אליפויות, אלא גם הרכיבה הקיץ נבחרת חלומות שמאיימת לקרוע את הליגה בעונה הבאה. לשכנה יש הרבה אוהדים, החולצות שלה נמכרות בכל רחבי העולם, הכוכבים שמחים להצטרף לשורותיה ולהתחכך בכוכבים שיושבים ביציעים. השכנה מאפילה על קליפרס האומללים מזה הרבה שנים.

אבל הכול יכול היה להיות שונה, אילו ההנהלה של הקליפרס לא הייתה מתעקשת לירות לעצמה ברגל. פעם אחר פעם. יצר ההרס העצמי אצל הבעלים דונאלד סטרלינג הוא פתולוגי ממש, כל פעם שיש הרכב מצליח – הוא מפורק, כל פעם שאוהדיה האומללים של הקבוצה רואים אור בקצה המנהרה – הרכבת מתנגשת בהם. מספיק רק להיזכר מה קרה מאז 1992, אז קליפרס הצליחו סוף-סוף לעבור את לייקרס השנואים ולהפוך לקבוצה הבכירה בעיר.

בשנת 92' הצליחו הקליפרס לעבור את יריבתם העירונית ולהיכנס לפליי-אוף מהמקום השביעי במערב. מאזנם היה 45-37, ולמרות ההפסד ליוטה, האוהדים היו אופטימיים – הפורוורד הנהדר דני מאנינג נתן עונה נפלאה (19.3 נקודות, 6.9 כדורים חוזרים ו-3.6 אסיסטים), רון הרפר השלים אותו מבחוץ, הצוות המסייע – צ'ארלס סמית, אדוארדס ודוק ריברס היה יעיל ביותר. אחרי שנים רבות של ייסורים הקליפרס סיימו במאזן חיובי, אבל הם לא רצו לעמוד במקום. הרכז המבטיח מרק ג'קסון הובא מניקס, סטנלי רוברטס הגיע מאורלנדו, אך ריברס, סמית ואדוארדס עזבו. ב-93' מאנינג הפך לקליפר הראשון שמשתתף באול-סטאר מאז מרקוס גו'נסון ב-1986, ג'קסון חילק 8.8 אסיסטים למשחק והקבוצה הצליחה שוב להגיע לפליי-אוף עם מאזן 41-41. למרות ההפסד ליוסטון בסיבוב הראשון, המגמה הייתה ברורה – לקבוצה היה סגל מלא בכישרון, לייקרס שוב סיימו מתחתם (קליפרס היו במקום השביעי ואילו הלייקרס – בשמיני) והעתיד נראה לא רע. לא רע בכלל.

במהלך עונת 1993/94 נעשו מספר שינויים בשורות הקליפרס – מאנינג שוחרר ובמקומו הובא המעופף הנפלא דומיניק ווילקינס. לכאורה נראה היה כי הגעתו של דומיניק, מכונת קליעה בלתי ניתנת לעצירה, אמורה הייתה לשפר את הקבוצה, להצעידה קדימה – אבל משהו קרה באותה עונה, משהו שאפילו קואץ' לארי בראון לא יכול היה לפתור. למרות שווילקינס צבר 26 נקודות למשחק, למרות שהרפר סייע לו עם 20.1 נקודות וג'קסון חילק 8.6 סוכריות מדי ערב – הקבוצה כשלה ובגדול. מאזן של 27 נצחונות מול 55 הפסדים, היעדרות מפליי-אוף ופרידה משני הכוכבים הגדולים שהיו פרי-אייג'נטס (ווילקינס עזב לבוסטון, הרפר הלך לזכות באליפויות יחד עם ג'ורדן המתקאמבק). אם זה לא היה מספיק – מרק ג'קסון המבריק נשלח לאינדיאנה תמורת "פו" ריצ'רדסון בטרייד תמוה שבקליפרס זוכרים עד היום. אוהדים חשבו שנפלו לתחתית – אחרי נסיקה נפלאה הם חזרו למעמד של שק חבטות, אבל הם לא ציפו שיהיה כל-כך גרוע – ההתרסקות נמשכה. עונת 1994/95 הסתיימה במאזן מחריד של 17 ניצחונות מול 65 הפסדים. הפורוורד לוו ווט אמנם נתן עונה לא רע של 17.5 נק' ו-9.7 ריב', הרוקי לאמונט מארי נתן עונה יפה של 14.1 נק' וריצ'רדסון חילק 7.9 אסיסטים למשחק. מספרים היו נחמדים אבל הניצחונות לא באו, הקבוצה לא תפקדה והיה ברור שאם לא רוצים לשקוע שוב בתחתית הליגה – יש צורך לשנות ואם אפשר – אז לטובה.

הטריידים הלא-מובנים גרמו להתמרמרות בקרב האוהדים, פירוק הטריו המצליח מאנינג-הרפר-ג'קסון לא הוסיף כבוד להנהלה והנחמה היחידה שנשארה היא הבחירה הגבוהה בדראפט – הפאוור-פורוורד המבטיח אנטוניו מקדייס נבחר בבחירה מספר 2 מאוניברסיטת אלאבמה ודונאלד סטרלינג יחד עם המאמן ביל פיץ' ציפו ממנו להרבה.

הבעיה הייתה שמקדייס עצמו לא ראה את עצמו לובש את מדי קליפרס האדומים. בטרייד שנעשה עם דנבר קיבלה לוס אנג'לס את הרוקי המרחף ברנט בארי, רודני רוג'רס והסנטר בריין ויליאמס. ניתן לומר כי הטרייד עשה רק טוב לקליפרס – מקדייס הוא בהחלט פאוור-פורוורד אימתני, אבל הוא מרבה להיפצע ואינו מצליח להפיק את המקסימום מגופו האתלטי. ברנט בארי (בנו של אגדת הכדורסל ריק בארי) זכה בתחרות הטבעות עם הטבעה א-לה מייקל ג'ורדן מקו העונשין ונתן עונה לגיטימית עם 10.1 נקודות מאוד אטרקטיביות למשחק – הבחור כיכב כמעט מדי שבוע בעשרת המהלכים היפים של הליגה. ויליאמס היה סנטר דומיננטי למדי עם כמעט 16 נקודות למשחק ו-7.6 ריבאונדים כתוספת. הקבוצה עצמה הצליחה יותר ושיפרה את מאזנה ב-12 ניצחונות לעומת השנה הקודמת (מאזן 29-53) בסוף העונה. שנה מאוחר יותר הם כבר שבו לפליי-אוף, למרות עזיבתו של ויליאמס שהצטרף לג'ורדן בשיקאגו. קליפרס ניצחו 36 פעמים במהלך העונה אבל לא עמדו מול יוטה החזקה של אותה העונה ועפו כבר בסיבוב הראשון. עם זאת, שוב התעוררו התקוות – גם ללא ויליאמס היה הרכב מגובש ומאוזן, לוו ווט המשיך לספק מספרים נאים, רייט נתן עונה יפה כרוקי בסנטר – והעתיד נראה שוב ורוד. אבל לא לאורך זמן.

קשה להבין מה עבר בראשם של מקבלי ההחלטות בקליפרס, אבל מאליק סילי ובו אאוטלו שוחררו כשחקנים חופשיים ומחליפים ראויים לא הובאו. נוסף על כך בברנט בארי האהוב הלך למיאמי ותמורתו הגיע אייזיק אוסטין, שאמנם נתן מספרים יפים אבל לא הצליח למנוע מפולת וחזרה לרשימת הנמושות של הליגה. הרוקי מוריס טיילור ולאמונט מארי נתנו גם הם עונה אישית יפה, אבל עם מאזן 17-65 ספק אם ירצו לזכור אותה.

מאז נראית לוס אנג'לס קליפרס כקבוצה ללא דרך וללא כיוון. כל שחקן שהתגלה כיעיל, מוכשר ואהוב – שוחרר או הוחלף בטרייד תמוה כלשהו. דרק אנדרסון שהגיע תמורת מארי ב-1999 הוכיח את עצמו וכדרך טבע שוחרר לספרס בקיץ 00'. מוריס טיילור, פאוור-פורוורד חזק ויעיל (ממוצע של כ-17 נקודות במדי האדומים מלוס אנג'לס) שוחרר ליוסטון בשנת 2000 – עימו עזב גם אוסטין היעיל, שהלך לעיר הבירה וושינגטון. הגארד ג'ף מקינס הגיע ב-99', נתן מספרים יפים מאוד כרכז הפותח של הקבוצה והועבר לפני שנה לקליבלנד תמורת אנדרה מילר – רכז גם הוא. הלה נתן עונה נהדרת עם 13.6 נקודות ו-6.7 אסיסטים למשחק ושוחרר הקיץ לדנבר. כן, גם הוא שחקן חופשי. כן, גם עליו החליט מר סטרלינג לחסוך כמה דולרים. רייט ורוג'רס עזבו בקיץ 99' לאטלנטה ופיניקס בהתאמה. הדסון הועבר ב-2000 לאורלנדו ונותן שם 15 נקודות למשחק. דריוס מילס האנרגטי, אחד השחקנים המוכשרים בליגה, אתלט בחסד עליון ומטביע מהסרטים הועבר לקליבלנד – והוא רק מתחיל את העשור השלישי של חייו.

החלטות אלה נראות תמוהות לרוב פרשני ה-NBA. אין אחד שמבין את מהלכיו של סטרלינג, חוץ מכלכלנים, אולי. הקמצנות שלו היא בלתי נתפסת, הניהול כושל, ההחלטות תמוהות. אוהדי הקבוצה מיואשים, וכבר לא מאמינים בעתיד ורוד. הרי בכל פעם שהעז לחלום – הם קיבלו מהלומה מוחצת לפנים.

השנה הייתה בקליפרס קבוצה צעירה, אנרגטית ואטרקטיבית מאוד – אולוואקאנדי בסנטר, אודום ובראנד פורוורדים ומילר את מגטי הגארדים מתרוצצים בחוץ. מבחינת כישרון מדובר באחת מהחמישיות הטובות בליגה, אבל "קנדי-מן" אולווואקאנדי הופיע רק ב-36 משחקים, לאמאר אודום – ב-49 וגם מגטי ובראנד הפסידו 38 משחקים ביחד. הפציעות וחוסר הניסיון חברו לעונה של 27 ניצחונות מול 55 הפסדים. ניחא, אמרו האופטימיים מבין אוהדי הקליפרס, אם יהיו בריאים – הם מגיעים לפליי-אןף שנה הבאה, הרי כישרון יש להם. אבל בינתיים "קנדי-מן" עזב לטימברוולווס המתחדשת ומילר חבר לכרמלו אנתוני בדנבר התוססת. גם מגטי ובראנד כבר היו בדרך החוצה, אבל ברגע אחרון ההנהלה החליטה להשוות את החוזים שהציעו להם יוטה ומיאמי, ושני השחקנים הטובים של הקליפרס נשארו בשורותיה.

ומה עם החיזוק? שחקנים חופשיים משמעותיים לא הוחתמו - הבאתו של אולדן פוליניס הקשיש (יהיה בן 39 בתחילת העונה) אינה בדיוק מעוררת את ציפורי השיר בנפשות המיוסרות של האוהדים. כריס קאמאן הרוקי מבטיח, אמנם, להיות סנטר טוב בליגה נטולת גבוהים, אבל שחקני ציר מבשילים לאט ויעבור זמן עד שקליפרס יוכלו להנות מכישרונו – בהנחה, כמובן, שלא ישחררוהו לשום מקום. סופוקליס "בייבי-שאק" שורצאניטיס נבחר בסיבוב השני של הדראפט מאירקליס היוונית, אבל עם גובה של 205 ס"מ ספק אם יצליח לתרגם את כוחו העצום למשהו ממשי ב-NBA ולכן הקליפרס אינם ממהרים להחתימו בינתיים.

קשה להאמין שקליפרס ינצחו יותר מעשרים משחקים בעונת 2003/04. סביר להניח כי הם יהיו שוב הקבוצה הגרועה באזור הפסיפי. אם אודום יהיה בריא וקאמאן ייתן עונת רוקי מוצלחת יש להם סיכוי לנצח עוד חמישה משחקים. אבל היסטוריה כושלת של ניהול מוזר ואורה הבוהק של לייקרס השכנה הפכו את קליפרס לקבוצה לא אטרקטיבית. אף אחד לא רוצה לבוא לשם, אף אחד לא רוצה תווית של לוזר. וכל עוד לא יבוא שינוי דראסטי בצורת החשיבה של הבעלים דונאלד סטרלינג – קשה להאמין כי יש עתיד לקליפרס האומללים.