היינו שישה צעירים, בבגדי ספורט דהויים מאינספור שעות שמש ועם כדור מרופט וישן, שתמיד טענו בפה מלא כי הוא היה עשוי מעור. מובן מאליו שאיש לא האמין לנו, חבורה של צעירים תמהוניים אשר צורחת בקולי קולות בדרך העפר למגרש אי שם בשכונה. אבל מעולם לא האשמתי אותם. תמיד מרחתי חיוך על הפנים, מברך לשלום את רותי סימנטוב מקומה שש ומגניב חיוך מבוייש לחלון המקלחת השבור, אולי בתה סוף סוף החליטה להתקלח בשעות הללו.
בדרכנו אליו, תמיד ראינו את המגרש כבר מרחוק, מטושטש מעט מאדי האספלט החמים. בני היה צועק, לעיתים, "יבשה! יבשה!" וכולנו היינו מתפקעים מצחוק ופותחים בתחרות ריצה ספונטנית לעברו. אני עוד זוכר את היום בו מיכאל, שתמיד כונה על ידנו מייקל, החליט להפעיל את עמוד התאורה הישן, כך סתם באמצע היום. הוא טיפס בזריזות חתולית במעלה העמוד, צורח בעוד כוויות מתהוות על אצבעותיו, אך ממשיך בטיפוס, ללא היסוס. עודדנו אותו בצרחות התלהבות רמות מתחתית העמוד, אך במוחי באותה העת חלפו רק מחשבות הרות אסון. דמיינתי אותו מאבד את האחיזה בעמוד הלוהט, מתרסק לבטון הירוק וראשו מתפצח בקול נפץ אדיר.
נשכתי את שפתיי בכדי לא לצעוק לו לרדת, בכדי לא להיחשב לפחדן ליד חבריי. בסופו של דבר, מיכאל הצליח להגיע לעמוד, ובאגרוף אחד מכוון היטב הוא הדליק את הפנסים העצומים, שהיו שם בערך מאז שאני זוכר את עצמי. געינו בצרחות של התלהבות, בעוד מיכאל משתלשל למטה ואני נשאתי תפילה קצרה, אולי בכל זאת יש אלוהים שם למעלה. מאותו יום, כולנו קראנו לו "מייקל הקוף", על שום אותו טיפוס הירואי.
בערך שבוע לאחר מכן, הגענו שוב למגרש. באותו בוקר השמש הוסתרה מעט ע"י העננים הלבנבנים, ועל כן החלטנו לערוך טורניר קצר. עד מהרה הסתדרנו בשתי קבוצות, כאשר אני נבחרתי, כרגיל, שני על-ידי רונן. אלון, שהיה ידוע כבועט החזק ביותר בשכונה כולה, פתח את המשחק בכדרור מהיר וניסה להסתנן דרך ההגנה, דרכי. תקלתי אותו בעוצמה והכדור ברח מבין רגליו בסיבוב מהיר. השתלטתי על הכדור בזריזות ודהרתי לעבר השער שמנגד. לא ראיתי דבר בעיניי, מלבד בנצי השמן, שתמיד נבחר לתפקיד השוער מפני שגופו המיוזע כיסה בערך מחצית מהשער. ואז, ממש בלי שהרגשתי זינק עליי אלון מאחורה, חטף את הכדור וקפא לרגע. אני ושאר חברי קבוצתי בהינו בו באימה, יודעים שהגיע הרגע. אלון תמיד עצר לפני שהוא בעט עוד אחת מבעיטות המחץ שלו, שאחת מהן פעם כמעט וריסקה את קיר המועדון הישן. אלון נשף לרגע ובעט במלוא העוצמה לעבר השער עליו הייתי אמור להגן, לעבר אורי. הכדור הבזיק באוויר, חותך אותו, ופגע בעוצמה בראשו של אורי. אורי נפל על הקרקע, וכבר מרחוק ראיתי את הכתם האדמדם המתפשט על הבטון הירוק והדהוי, הבטון שתמיד תעבתי.
רצתי אליו בצרחות אימה, עיניי פעורות לרווחה בפחד אין קץ. אורי היה החבר הטוב ביותר שלי, האדם שהכרתי בערך מאז שנגמלתי מחיתולים. הוא ידע עליי הכל, אפילו על היום בו חירבנתי במכנסיי בדרך הביתה. כשהגעתי אליו, הוא שכב דומם על הקרקע, כל פרצופו מגואל בדם סמיך ועיניו עצומות. ליטפתי את שערו הדביק מהדם וערסלתי את ראשו על ברכיי. באותם רגעים, בכיתי כמו תינוק, מקלל עמוק בפנים את האלוהים שלרגע חשבתי שקיים ואת שבריר השניה של חוסר תשומת הלב בו איבדתי את הכדור. אורי פקח חצי עין ופיו הסדוק והיבש פלט כמה חרחורים. "אני מצטער, אני כל כך מצטער", אמרתי לו בבכי, הדמעות חונקות את גרוני.
הוא פתח עוד מעט את פיו, מכווץ את גבותיו, "תבטיח לי שתשמור על תמי ועל אור, אתה יודע שאני אוהב אותן". "אל תמות לי, מאנייק מפגר שכמוך. אל תמות לי כאן, אל תשאיר אותי לבד!", צרחתי בלב משוסע. אבל אורי עצם את עיניו ודמעותיי רק נקוו על פניו, מדחיקות את הידיים המנחמות ואת מלמולי החוסר אונים מאחוריי.
היום הייתה האזכרה העשירית לאורי, בבית הקברות בקצה השכונה. חזרתי לכאן, למגרש הישן, חושב שאולי אחרי כל כך הרבה שנים משהו ישתנה. מישהו יבוא בחיוך ויאמר לי שאורי עדיין חי, שהכל היה טעות אחת גדולה ומצערת, ואז אני אוכל לבכות מהתרגשות וללטף את פניו, ולו רק לפעם אחת אחרונה. המגרש כבר לא היה שם. במקומו עמד בניין לבן וחדיש, עם מרפסות ברזל ותיבות דואר מעוצבות. בקצה הגינה החדשה עוד עמד חצי מוט חלוד, חצי מוט שזיהיתי מיד - עמוד השער הישן, השער של אורי.
ניגשתי אל המוט באיטיות וממרר בבכי, נשענתי עליו. הדמעות זלגו להן במורד החליפה היקרה, שקניתי במיוחד לאזכרה, מכתימות אותה לצמיתות. דמעות של מוות. המוט ניצב שם כמעט כמו גלעד לחיוך של אורי, לחיוך האחרון שבא לפני הבעיטה המקוללת של אלון, לבעיטה המקוללת של אלוהים. אני בכיתי שם על העמוד, מכתים עצמי בחלודה היבשה וממלמל מתוך הכאב, את מה שהבנתי לראשונה, "אורי לא יחזור יותר. אורי לא יחזור".
אש על הגולש
בוער לכם בלב, בראש או בלשון ואין לכם איפה לפרוק את זה? מערכת וואלה! ספורט מזמינה אתכם להיות פרשנים לרגע (או ליותר, תלוי בכם), סופרים או משוררים ולשלוח לנו קטעים שכתבתם, בכל סגנון כתיבה שעולה על דעתכם, בתנאי שיהיה ראוי לפרסום ובכל תחום הקשור לספורט.
מניתוח נקודות התורפה הטקטיות בהרכב החדש של מ.ס. אשדוד עד לסיפור, דמיוני או מציאותי, על חיי אוהד פינג-פונג, נשמח לתת לכם הזדמנות לגלות לעולם כוכבי כתיבה חדשים. את הקטעים שכתבתם, שלחו דרך ה"כתבו לנו" (בצד ימין באתר או בקישור למטה) או לכתובת המייל הבאה: sportssupport@walla.net.il . אנו נפרסם את המשובחים שבקטעים שנקבל בפינה "אש על הגולש" שבאיזור הטורים האישיים. אנא, ציינו את שמכם המלא ויאללה, בנות, גם אתן מוזמנות.