בעירוני ד', התיכון התל אביבי, בו העברתי את מיטב שנות נעורי (לפני שמגמת החקלאות, הירוקה במיוחד, פרחה כל-כך), היה לנו בכתה ז' חוג ימאות. אחרי שלושה ביקורים בצופי ים, החלטתי ששתיתי מספיק מים מהירקון. לא הבנתי למה שמישהו באמת ירצה להצטרף לחוג הימאות המטופש, הרי זה לא שיוציאו משם ספורטאי אולימפי או משהו כזה.
מה לעשות שלא הכרתי אז את רועי ילין, שלמד שתי שכבות מתחתי באותו ביה"ס ודווקא התלהב חבל על הזמן מהחוג לימאות. מהרגע שחתר בפעם הראשונה בקייאק הוא הבין שזאת אהבת אמת. "תשמע", אומר לי ילין. "כשאתה יושב בתוך קיאק, ואתה רואה את ההשתקפות שלך בתוך המים שנעים ברוגע, זה עושה לך משהו. המחשבה שעוד רגע המשוט שלך יכנס במים האלה ויפר את השלווה, זה הדרייב". מאז, הוא חותר כבר עשר שנים בירקון. אני הספקתי להוציא פטור משיעורי התעמלות לכל החיים, בזמן שהוא, אולי הספורטאי הכי מצליח כיום של אגודת הפועל ת"א, כבר הספיק להשתתף באולימפיאדה אחת ולפני שבוע לנצח את קלגנוב בדרך לאליפות העולם וכנראה גם לאולימפיאדה נוספת. והוא כולה בן 22.
לא כועס על אף אחד, יש מצב לזוג
עד לפני שבוע, התמונה נראתה פסטורלית הרבה פחות ואתונה רחוקה בהרבה. אלפי הקילומטרים שגמע בירקון ("קיאקים זה למדינות עם מים, לא מדינות שיש להם את הירדן והירקון", אומר ילין) הפכו אותו לאחד מחותרי הקייאקים הטובים בעולם, אבל לאולימפיאדה מותר לכל מדינה לשלוח רק נציג אחד לתחרות ומה לעשות שדווקא עליו נפל להתמודד מול מישה קלגנוב, המדליסט האולימפי מסידני ומי שילין עצמו מגדיר כספורטאי מספר 1 בישראל. "נשבר לי, אתה יודע. אם לא הייתי מנצח את קלגנוב, סביר להניח שהייתה נגמרת לי הקריירה. די, כמה זמן אני יכול להגיע לתחרות בהרגשה שאם לא עכשיו, אז הלך עליי. אם לא הייתי מנצח אותו, הייתי יורד למענק של 1,500 ¤ במקום ה-5,000 שאני מקבל היום. זה אומר שהייתי צריך למצוא עוד עבודה במקביל ואי אפשר להיות מקצוען ככה".
הנצחון על קלגנוב, בתחרות לא רשמית, היה כנראה הרגע המשמעותי ביותר בקריירה שלו, לפחות בינתיים. בזאגרב, מול 10 צופים בערך, התמודדו ילין וקלגנוב על הזכות לייצג את ישראל במרחק 1,000 מטר. קלגנוב, שכבר הבטיח את מקומו ב-500 (בו זכה במדלית הארד בסידני), רצה גם את המקום ב-1,000 , מקצה בו ילין נחשב לחזק יותר, אבל קלגנוב הוכיח בשנה האחרונה שגם לו יש מה להציע. נקבע שהשנים יתחרו אחד מול השני במדינה ניטרלית והמנצח ישתתף ב-1,000 באליפות העולם, שהצלחה בה תבטיח את הכרטיס לאתונה.
רשות הדיבור לילין: "היינו בזאגרב בתחרות, אחרי שהיא נגמרה, כולם נסעו הביתה ורק אנחנו, הישראלים, נשארנו. הרגשת שבתחרות עצמה מדברים על הקרב בין הישראלים וזה מה שמעניין אותם. הם הצטערו שהם היו צריכים לנסוע משם ולא לצפות בנו. לילה לפני הצלחתי להירדם. אפשר לקרוא לזה שינה, כי אתה פשוט חייב לישון. ואז הגענו לשם וזה פשוט קרה. ניצחתי את הספורטאי הכי טוב במדינה שלנו נכון להיום. הנה עוד רגע שגורם לי להבין למה אני בספורט הזה. הרגע הזה שניצחתי בזאגרב".
ילין לא מרבה לדבר על מישה קלגנוב וכשהוא בכל זאת מוכן לפתוח את הפה בעניין, לא תשמעו ממנו מילה רעה: "מישה קלגנוב הוא הספורטאי הטוב ביותר שיש לנו כרגע בארץ. מדברים על הרבה אחרים, אבל זה האיש שהביא לנו מדליה אחת ויחידה מסידני. מדובר בספורטאי שעומד בלחצים כפי שאף אחד לא הצליח לעמוד בהם בסידני".
התגובות בארץ, שהאשימו את קלגנוב על כך שאינו מוכן לוותר לילין על כרטיס אחד, הרגיזו אותו: "אני משתגע מזה. באמת. לא אהבתי את הכותרות בעיתונים שדיברו על כך שלא רציתי שהוא יתחרה או שרמזתי על זה. אם זה היה ההפך, הייתי מתנהג באותה צורה בדיוק. טוב מאוד שהוא התחרה נגדי, זה עשה אותי ליותר טוב. אני כל הזמן אומר לעצמי שרק כשאני באמת יעשה משהו עם הקריירה שלי, אני אדע שאני שווה משהו, בשבוע שעבר בזאגרב הוכחתי לעצמי את זה. אני ניצחתי את הספורטאי מס' 1 בארץ. מה זה אומר עליי?"
אז עכשיו ישאלו כל חובבי הספורט, למה שהשניים האלה, לא יאחדו כוחות ויביאו לנו איזה מדליה בתחרות החתירה לצמדים (2K, 1,000 מ'). את אותה שאלה בדיוק ישאלו בימים הקרובים גילי לוסטיג, ראש היחידה לספורט הישגי ועוד כמה קודקודים בענף. ילין לא פוסל את האפשרות: "ברור שזה אפשרי ואני גם מבין למה אנשים רוצים שנעשה את זה. אנשים רוצים מדליות, אבל קודם כל צריכים לדבר על זה לעומק. לסגור כמה דברים לפני שאנחנו נכנסים לקיאק ביחד".
נדמה שילין לא כועס על קלגנוב. גורמים בענף מדברים על כך שכבר שנתים הקשר ביניהם מסתכם בשלום שלום, אבל הוא באמת מעדיף שלא להתעסק עם זה. הוא ניצח את קלגנוב ועכשיו צריכים לגייס את הכוחות הנפשיים לאליפות העולם שתערך במתקן האולימפי באטלנטה בספטמבר השנה.
מאוהב
המטרה באטלנטה היא מקומות 8-1, שמהווים את הקרטריון האולימפי וזה הדבר היחיד שמעסיק את ילין בימים אלה. הוא לא חותר 30 ק"מ ביום (שזה בערך 5 פעמים הירקון לפי חישוב שלי, אבל היי, למדתי בעירוני ד'), שש פעמים בשבוע, רק בשביל להגיע ל'כמעט' והוא מפוקס לגמרי על המטרה. אם זה אומר לוותר על הנאות קטנות, כמו לעודד את קבוצת הכדורסל של המועדון שלו, אז אין בכלל שאלה: "אם המשחקים מתחילים בשבע וחצי שמונה זה אחלה. כי אז אני לא הולך לישון מאוחר. אני פשוט מתקשה להישאר ער אחרי 22:00. אני תמיד קם בשש וחצי שבע והולך לחתור ולהתאמן. אין לי כל כך הרבה זמן לדברים אחרים. בבלומפילד, לא הייתי בחיים שלי, כי פשוט לא היה לי זמן".
הבחור, ואת זה אומר עליו כל מי שמכיר אותו, פשוט מקצוען. כזה שכל הזמן חושב איך להשתפר, שלא מעניין אותו שום דבר חוץ מקיאקים. "בנו סביבי צוות שדואג לי מכל הבחינות", נותן רועי קרדיט למערכת שסביבו. "מקצועית , נפשית ובכלל. אני אסיר תודה שנתנו לי את התנאים האלה".
כמו הדייטים של קלי בברלי
הדבר היחיד שחסר לו זה ספונסר. אחד שייתן לו רשת בטחון כלכלית ושיחלץ אותו מהצורך המתמיד, כמו שהוא מתאר זאת, "לחיות על החרב". ובכל זאת, לא תשמעו אותו מתלונן: "אני מאוד רוצה ספונסר, אבל אני לא מתעסק בזה. כשאני אצליח לעשות הישג משמעותי, הספונסר כבר יגיע אליי ואז יהיה לי את השקט הדרוש לי כדי להמשיך. אבל הכי חשוב זה לעבוד ולהביא תוצאות. לא משנה מה קורה מסביב".
וכשרועי מדבר על כך שעם ההצלחה יגיעו גם הספונסרים, חייבים לציין שלזכותו עומדת מעלה חשובה נוספת - המראה שלו. חיוך כובש וגוף חטוב המתפרש על 200 ס"מ של גובה, עושים ממנו, כנראה, את החתיך מספר 1 בספורט הישראלי. שאף אחד לא ייעלב, אבל האיש נראה כמו החתיכים האלה שקלי הייתה יוצאת איתם בברלי הילס 90210. "לא הציעו לי לדגמן או משהו ולמען האמת אני גם לא בדיוק חושב על זה. זה עוזר במשהו לחשוב על זה?", שואל רועי, אבל בעולם בו שחקן כדורגל טוב הופך למגה-סטאר ומולטי מיליונר בעיקר בגלל המראה שלו, קצת הצלחה אולימפית עשוייה להפוך את ילין ליקיר ליבם של המפרסמים ולבן אדם שלא יודע צרות כלכליות מהן.
חייב להיות לזה סוף טוב
הוא, מה שלא יהיה, רואה בקיאקים יותר מאפשרות להצלחה אישית: "בעתיד, אני רוצה להיות מאמן קיאקים. אני רוצה לתרום מהידע שלי לילדים שיעשו את המאמץ העצום שכרוך בספורט הזה ולגרום להם להישאר שם. אני באתי לקיאקים מבלי לדעת מה צפוי לי שם. מבלי לדעת איך זה לחתור בחמסין, בגשם, בברד בחושך. אבל הצוות שהיה סביבי כל החיים בהפועל ת"א, גרם לי לחשוב שאסור לי לוותר. אני אתמקצע בתחום הזה גם אחרי שאפרוש, כי אני מאוהב בו ואין סיבה שאני אפסיק".
ילין מבין למה לילדים עירונים הקיאקים לא אומרים כלום. מי שלא גדל בעמק לא מבין מה זה קיאק ומה המשמעות שלו באיזור דגניה. שם זה סמל סטטוס, הבחורות מסתכלות עליך אחרת, וגם הבחורים. נבו איתן ז"ל הוא גיבור על סף המיתולוגי. כשרועי ילין הגיע לקיאקים זה היה כי זה פשוט היה קרוב לבית ונראה היה לו שהוא פשוט נדלק על משהו שהוא לא הכיר. כולנו ברחנו לירקון מבית ספר כדי לנקות את הראש, להתמזמז או לעשן, רועי ילין מצא שם אהבה.
ואולי בגלל זה, אולי בגלל העובדה שהוא פשוט הגיע לתחום הזה רק בגלל אותה אהבה ממבט ראשון, אולי בגלל שאשכרה יש פה עניין רומנטי שכמעט ונעלם מהספורט המקצועני, אולי בגלל זה מגיע לרועי ילין לעמוד על הפודיום. כי ככה זה בסרטים רומנטים: הבחור היפה זוכה במדליה. ובבחורה.