שני אחים, אולימפיאדה אחת

אם לא מישל מדר, ספק אם הטאקוונדו היה מגיע בכלל לארץ ישראל. מדר נחשף לענף בהיותו סטודנט לכלכה בטולוז, צרפת, באמצע שנות השבעים וכשעלה לירושלים, החליט (בעזרת העירייה יש לציין) להרים את הענף בעיר ובישראל בכלל. 20 שנה אחרי, יש בישראל 8,000 ספורטאים המתעסקים בטאקוונדו באופן מקצועי. למעלה 5,000 מהם בירושלים, בה התופעה של פקידי בנק ועורכי דין הנרשמים לקורסי צהריים, הפכה לשגרה.

הטירוף הזה התלבש בול על האחים טל וניר מוריה, שחזרו לארץ משהייה ממושכת בקונטיקט אשר בארצות הברית. שם, כשניר היה בערך בן 6 (ניר, הבכור, הוא בן 22 כיום, טל בן 20), אמא שלהם רצתה לשלוח אותם לאיזה אומנות לחימה כדי שיקבלו קצת ביטחון עצמי ובמקביל יהיה להם מה לעשות בצהריים. "היא פתחה דפי זהב וראתה שבטאקוונדו מלמדים מורים קוראנים", מספר ניר. "זה נראה לה מתאים לנו וככה הגענו לחוג". האמת, שרק ניר הגיע על תקן משתתף פעיל. טל, אז זאטוט בן 4, היה מגיע לאימונים רק כדי לצפות באח שלו, עד ששנה וחצי אחרי, המורה אמר להורים שאם הילד הקטן יכול לצפות באח שלו בצורה כל כך שקטה, הוא בטח יכול להתחיל להתאמן.

כשהשניים הגיעו לירושלים, יצא להם להבין שאם הם רוצים להתמקצע בתחום, מחכה להם עבודה קשה במקום שאין בו בכלל תנאים. טל: "היינו מגיעים לתחרויות ובכלל לא היו מזרונים. אנשים נלחמים על פרקט כשהשופט מדבר בטלפון עם אישתו ובין לבין מרים דגל לניקוד".

עד סידני 2000, אף אחד לא ציפה שהענף הזה יצמיח לנו אלופים בתחרויות בינלאומיות ומשתתפים פוטנצאליים במשחקים האולימפיים, שלא לדבר על סיכויים למדליה. מקסימום ציפו שם למזרון אימונים וחליפות נורמליות. פחות משלוש שנים אחרי, בסיומה של שנה מפוצצת ממדליות והצלחות, אפשר להתחיל לחלום.

השינוי הגיע, כאמור, בעקבות סידני, הפעם הראשונה בה הענף נכנס למשחקים. האולמות היו סולד-אאוט וברשימת הזוכים במדליות הזהב ניצב במפתיע ספורטאי מיוון, לא מקום עם מסורת באומניות הלחימה המזרחיות. כשחזר הביתה עם המדליה, הוא קיבל מענקים בסך מיליון דולר וכאן נדלקה הנורה אצל מישל מדר, יו"ר איגוד הטאקוונדו.

מדר החליט שיהיה מה שיהיה, הוא יביא את הספורטאים שלו לאולימפיאדה הבאה. איש שקט שמקרין רוגע ורצינות, מדר לא נראה כמו אחד שסתם מפזר הבטחות ונכון להיום נראה שהוא הולך לקיים.

כשניר וטל מגיעים כיום לאימונים של הנוער ורואים אלפי ילדים עם חליפות, מזרנים ומדריכים, הם נזכרים בימים שהם היו מקבלים את התוכנית אימונים שלהם בפקס מבאר שבע. "אנחנו מרגישים כמו חלוצים כשאנחנו רואים שפתאום מדברים עלינו ועל רבים אחרים כמועמדים לאולימפיאדה", אומר ניר. "ורק לפני שש שנים לא היו כאן בכלל ילדים שבאו להתאמן". בין כל האלפים, צמחו גם כמה וכמה מועמדים ומועמדות עם סיכויים לא רעים להגיע לאתונה.

בבנות יש לנו את מאיה ערוסי ("היא הייתה מגיעה לתחרויות ולא עושה שם כלום, יום אחד היא החליטה שמעכשיו היא מתחילה להביא מדליות. מאז היא לא מפסיקה", מספר מדר) במשקל של עד 47 ק"ג וגם נועה שמדע (עד 55 ק"ג) נמצא בתמונת הכרטיס האולימפי.

בבנים, וכאן הסיפור שלנו מסתעף, יש שני מועמדים רציניים - טל מוריה וניר מוריה המתאמנים במועדון הירושלמי אחי יהודה. ניר, בתחרויות בארץ ובעולם, מתמודד בדרך כלל במשקל של עד 72 ק"ג ואילו טל מתרכז בעד 67 ק"ג. אבל באולימפיאדה, בניגוד לאליפויות אחרות, יש פחות קטיגוריות משקל והסיכוי הריאלי של שניהם הוא קטיגוריית ה-69 ק"ג. כל מדינה יכולה לשלוח רק נציג אחד לכל קטיגוריה.

עד לפני כחודש, נראה היה שהאח הצעיר, טל, הוא המועמד הבכיר לאולימפיאדה. הוא זכה במדליות בתחרויות שונות באירופה בעוד ניר היה עסוק בהתאוששות מפציעה. אבל לפני חודש ניר זכה במדלית זהב בתחרות גדולה בברצלונה, והמירוץ בין השניים לעבר אותה מטרה הפך לפתוח.

שני אחים, כרטיס אחד לאולימפיאדה. באסה? לא בהכרח.

"אבא שלנו, שהוא צייר, הושיב אותנו לשיחה והסביר לנו שמצב כזה יכול לקרות", מסביר טל. "אבא שלנו מעורב בספורט שלנו ורואה באומנות שלו הרבה קווים משותפים לאומנות הלחימה שלנו (הפירוש המילולי של המילה טאקוונדו - אומנות האגרוף והבעיטה) ולכן דעתו משפיעה עלינו רבות.

"הבנו יחד איתו שהטוב ביותר בנינו יגיע לאולימפיאדה. הוא אח שלי, אבל בכל הקשור לתחרות בנינו אנחנו ספורטאים". כדי להמחיש, מספר טל את הסיפור הבא: "ניר בדיוק התאושש מפציעה והמאמן שלנו ביקש ממני לוותר על תחרות אחת כדי לתת לניר לחזור לכושר ולראות איך הוא חוזר לתוך תחרויות. הסברתי לניר שאני לא מתכוון לוותר לו כי אני לא רוצה שלא הוא ולא אני נחייה עם תחושת הפיספוס הזו של וויתרתי לו ודווקא בתחרות הזו הוא הצליח וצבר ניקוד".

השניים מסתכלים אחד על השני ומחייכים חיוך רחב. אני מסתלבט ואומר להם שהם כל כך רגועים, שהם נראים כמו מר מיאגי וקרטה קיד. הם צוחקים ואומרים שאת הכל הם ספגו בטקוואנדו.

מישל מדר מסכים שמדובר בסיפור יפה, אבל מסביר כי גם מי שיישאר בחוץ הפעם, לא צריך להישבר. הוא מסביר שלוחמי טאקוונדו רק מבשילים בסביבות גיל 23 וכי לשניים האלה יש סיבה לפתח ציפיות לשהתתפות גם באולימפיאדה הבאה, ב-2008 בבייג'ינג.

טל וניר בהחלט מתכננים להיות בסביבה גם ב-2008. אם המדינה תיתן להם את התנאים ואם בעקבות האולימפיאדה יותר אנשים ירצו להתעסק פה בענף, אין סיבה שהשניים האלה לא יוכלו להתפרנס בכבוד ממה שהם עושים. אם הדברים יסתדרו טוב, אתונה לא אמורה להיות התחנה האחרונה בקריירה שלהם.

בינתיים, גם הדרך לאתונה ארוכה וקשה. חצי השנה הקרובה, בה אמורים ניר וטל להשתתף במספר רב של תחרויות, תכריע מי מהם, אם בכלל, יגיע לאולימפיאדה. שתי נקודות השיא הן בדצמבר, אז ייערכו 'הסלקציות העולמיות', מקבילת הענף לאליפות עולם, בה מקומות 5-1 יבטיחו את הכרטיס האולימפי, ובפברואר 20004, באליפות אירופה, בה מקומות 3-1 יהוו את הקרטריון. "אחרי זה, תהיה לנו חצי שנה להתכונן כמו שצריך לאולימפיאדה", מסכם מדר באופטימיות את הלו"ז לשנה הקרובה.

הסיפור הזה של אח מול אח מטריד אותם מן הסתם בפנים, אבל נראה כי אף אחד לא מתכוון לוותר. בכל מקרה, מספרים שניהם, הסיפוק שלהם הרבה יותר גדול כשהם רואים את אחותם הקטנה בת ה-12 לוקחת את אליפות ישראל לילדים.

"האחים האלה חיים טאקוונדו מגיל צעיר ובאמת מקדישים לכך את חייהם", מוסיף מדר ומבטיח: "אנחנו נהיה באולימפיאדה, מה נעשה שם, אין לדעת". ניר וטל, רגע לפני סיום הראיון, לוחשים שביום טוב אפשר לחשוב על מדליה. בדצמבר נקבל מושג ראשון האם מותר לחלום ומי יצטרך לעזור למי עם האריזה.