סעו (לא) לשלום. המפתחות בפנים

בהנהלת ה-NBA לא יודו בזאת, אבל גם האופטימיים שבהם לא ציפו לקבל כבר העונה סדרת גמר אמיתית, בה גם לנציגת המזרח יש סיכוי ללכת עד הסוף. אני עצמי משמיד ראיות בהן אני מצוטט כקובע שסדרת הגמר תהיה רק לפרוטוקול בלבד, אבל ביום בו פרשנים יוכלו להתנבא במדויק על העתיד להתרחש בספורט תחרותי, נוכל כולנו לאחוז בשלט ולהצטרף לצופי וצופות ערוץ ויוה.

כמה פציעות, שתי הקבוצות מולם לנטס, כמו לכל קבוצה אחרת מזרח, לא היה סיכוי, עפו כבר בחצי גמר המערב ופתאום, לראשונה למעשה מאז הפרישה השניה של מייקל ג'ורדן, אנחנו עשויים לסיים עונה בסדרה שבאמת תהיה שיאה.

הנטס מגיעים עם הניסיון של מי שהיו במעמד גם בשנה שעברה (4:0 מול הלייקרס) והביטחון של מי שניצחו 10 משחקים ברציפות בפלייאוף. הספרס מגיעים עם יתרון הביתיות, סגל עמוק, גבוה ואתלטי יותר ועם התחושה שמלווה אותם מאז המשחק השישי מול הלייקרס בחצי גמר המערב – שזאת העונה שלהם.

אז רגע לפני שאנחנו יוצאים לדרך, כמה נקודות מפתח אצל שתי הקבוצות, שעשויות להכריע את הסדרה.

1. התרומה ההתקפית של קרי קיטלס. קיטלס, שכמו בעונה הרגילה משחק כ-30 דק' למשחק, ירד מ-13 נק' ל-10.8 נק' למשחק (וזה כשהנטס עלו ב-3.2 נק' כקבוצה) ומ-46.7% מהשדה ל-40.3%, למרות 47.5% מהשלוש. תרומה כזאת שלו מול הספרס תאפשר לבואן, ג'קסון או ג'ינובילי להקדיש חלק גדול מהתנועה והאנרגיה שלהם בהגנה לעזרה על ג'ייסון קיד. עם הלחץ שהספרס מסוגלים לייצר בהגנה, קיד חייב שמישהו ימשוך קצת תשומת לב מבחוץ כדי שיוכל לנהל את המשחק ביעילות. לשם כך, קילטס יצטרך להיות אגרסיבי יותר בהתקפה, גם בזריקה מבחוץ וגם בחדירות לסל, במטרה להשאיר את השומר שלו צמוד אליו ולהדביק עבירות לדאנקן, רובינסון ורוז. אם הוא ימשיך להגיע רק פעמיים במשחק לקו, זה עלול להסתיים רע עבור הנטס.

2. להרביץ, בעיקר לדאנקן. לביירון סקוט אולי אין שום דבר שדומה לדאנקן מתח לסל, אבל לצד הכשרון של מרטין יש לו הרבה בשר, בטח אם הוא יפשיר את מוטומבו מהספסל. לדאנקן עדיין יש מה להוכיח ביכולת להתמודד עם משחק עצבני וצמוד, הספרס לא מסוגלים לקלוע באופן יציב מהקו, במיוחד ברגעי הסיום ולמרות שלנטס אחוזים נמוכים יותר מהקו בסיכום הקבוצתי, עדיף להם להתחרות בדאנקן מהקו, מאשר מתחת לסל.

3. קניון מרטין. הגבוה היחידי של ניו ג'רזי לו אסור ללכלך את ידיו ולהקריב את עבירותיו במשימה הנ"ל. את זה שהוא לא סופר את גודל המעמד, הוכיח מרטין כבר בשנה שעברה, בסדרה מול הלייקרס. את זה שאף אחד (כמעט) כבר לא מדבר על מזג סוער ויכולת קבלת החלטות בינונית, צריך לזקוף לזכותו ולזכות סקוט, שידע לשחק עם אורך הרצועה שלו כדי לרסנו מבלי לפגוע באינסטינקט המשחק הנדיר שלו, וקיי-מארט הוא באמת חיית משחק. עכשיו, מול ה-MVP של הליגה, זה הזמן שלו להוכיח שהוא סופר סטאר אמיתי. הספרס, ואגע בזה בהמשך, ינסו להימנע ככל האפשר משמירה של דאנקן על מרטין, אבל מרטין חייב ללכת עליו מתי שהוא יכול - ולקבל את הכדור, אם אפשר גם עם קצת בידוד – בכל פעם שדאנקן נצמד אליו, למען משיכתו מחסימת מרכז ההגנה והדבקת עבירות.

1. תפוקה יציבה ותפקוד משתנה מצדו של טוני פרקר. כשהוא טוב, לפחות בהתקפה עומדת, פרקר, עם המהירות ויכולת החדירה שלו, מהווה כאב ראש הגנתי לא פחות מקיד, אבל חוסר היציבות של השחקן השני הכי חשוב בהתקפה של הספרס, היא אחת מנקודות התורפה המרכזיות שלהם בפלייאוף הזה. גם אם לא סופרים את האפס נק' ב-13 דקות שלו מול דאלאס במשחק השישי בגמר המערב, נתן פרקר עוד חמישה משחקים (מ-17), בהם קלע פחות מ-10 נק', בשניים מהם 2 בלבד. מעבר לחשיבות הפשוטה של הספקת נקודות מהקלע השני שלך בקבוצה ומול קבוצת הגנה טובה יותר מהמאבריקס, כל קלוריה של אנרגיה שיצטרך קיד להוציא בהגנה – וברוב המקרים הוא יהיה היחידי בהרכב הנטס שיוכל לשמור על הצרפתי – תשפר את הסיכויים של סן אנטוניו בסדרה. נקודה אליה מתייחסים מעט ושלא בצדק במשחק של קיד, היא ההגנה שלו והדרך בה הוא מכוון את השמירה הקבוצתית מממקומו בקודקוד העליון. חילופי עמדה שישלחו את פרקר כקלעי לפינה ואת השוטינג-גארד לנהל את ההתקפה (ג'ינובילי הכי מתאים לכך), קצת כמו שעשו קר וג'ורדן בשיקגו, יפחיתו מהדומיננטיות ההגנתית של קיד.

2. מאליק רוז. כבר בסדרה מול דאלאס עלו בהתמדה דקות המשחק של רוז על חשבון רובינסון. עם כל ההערכה לכבודו של האדמירל הפורש, המגמה צריכה להימשך גם בסדרת הגמר. קניון מרטין הוא פאואר פורוורד מהיר, אגרסיבי ובעל יד לא רעה מחצי מרחק. שימוש בדאנקן למשימת השמירה עליו לדקות ארוכות מדי, תעייף אותו ותסבך אותו בעבירות, רובינסון פשוט לא יכול לשמור עליו והמיס-מאץ' ההתקפי בזכות גובהו יהיה נחמה קטנה מאוד לספרס. רובינסון, בעל ממוצע קריירה של קרוב ל-52% מהשדה, קולע בפלייאוף הזה רק ב-46.9% למרות שהוא לוקח הרבה פחות זריקות מחצי מרחק. רוז צריך להיות ה'מרטין-סטופר' בסדרה הזאת והוא הוכיח לאורך העונה כולה שהוא מספיק יעיל עם הגב לסל כדי לגרום לנער לעבוד קצת גם בהגנה. גם בדקות בהן יצטרך או ייאלץ רוז לנוח, אל תתפלאו לראות את רובינסון נשאר על הספסל וצופה בקווין וויליס, המבוגר ממנו בשלוש שנים, עולה להרביץ במקומו.

3. טים דאנקן. קצת קשה להגיד את זה על שחקן שבעונה השניה שלו היה ה-MVP של סדרת הגמר, בשתי העונות האחרונות היה ה-MVP של הליגה ועד עכשיו גם בפלייאוף הנוכחי הוא השחקן הכי יעל בשטח, אבל לטים דאנקן עדיין יש מה להוכיח (ולא רק לבארקלי). מלבד המשחק השישי בחצי הגמר מול הלייקרס, דאנקן עדיין לא הצליח להשתלט על משחק חשוב שהיה צמוד ולנצח אותו בכוח הדומיננטיות שלו. וקשה לשכוח לו שניים-שלשוה משחקים בהם הוא פשוט נעלם בלחץ הדקות האחרונות. יכול מאוד שהספרס לא יגיעו למצב בו צורך כזה יהיה קריטי עבורם, אבל אם אפקט האנרגיות המטורפות של הנטס יתברר כמשמעותי מהצפוי, דאנקן יהיה חייב להשתלט על המשחק. לא ברכות, תוך זרימה במשחק השוטף של הקבוצה, אלא על ידי פעולות יחיד לא צפויות מהסוג שחרצו את גודל המאבקים הגדולים בהיסטוריה של המשחק. סיטואציה שכזו עלולה להציל את דאנקן מהתואר הכוכב הכי משעמם - ביחס לאיכויותיו על המגרש - שראתה הליגה הזאת.

בכל זאת ולמרות הכל, סן אנטוניו בשישה משחקים.