בין האהבה להצלחה- ליברפול של פאולר לנצח

מה קורה עם ליברפול? השאלה הזאת נזרקת לאוויר כבדרך אגב על ידי לא מעט מחניכי הכדורגל של שנות ה-70' וה-80', העשורים הרלבנטיים של הקופ באנפילד. מוזר, דווקא יש הרבה טלוויזיה, יש אינטרנט, יותר עיתונים מרשרשים שכתובים בכדורגל, אינפורמציה לא חסרה, ולמרות זאת אנשים שואלים אחד את השני מה קורה עם ליברפול, כאילו מדובר פה בחידה אפופת מסתורין.

בעשור שכל כולו יונייטד, ליברפול, הקבוצה האנגלית מספר 2 בעולם (אולי אפילו הקבוצה מספר 2 בעולם במסת האהדה) הפכה בהדרגה לחידת טריוויה של חובבי הז'אנר. איך קוראים לבלונד הגרמני באגף, מה קרה לטיטי קמארה, כמה משחקים אואן שיחק החודש, האם ניק בארנבי, למה מקמנמן, איפה המומנטום וכיו"ב.

אלו שנים של ניסיונות בניה, אופטימיות, אכזבות, שינויים, ייבוא, רכילויות בצהובונים, בלי שורה תחתונה אמיתית. ובעיקר: בלי איום ממשי על ההגמוניה של היונייטד, וזה השפיץ של הסיפור.

מה שבכל זאת מקסים בדרך של ליברפול בעשור האבוד הזה, מאז הזכייה האחרונה באליפות הפרמייר ליג, הוא האנושיות שהמועדון הזה מגלה. בטח יחסית למכונה האכזרית (והמופלאה, חייבים להרכין ראש בהערכה) ממנצ'סטר, אבל גם ביחס לשאר השכנות לטבלה, המשופצרות בניחוחות קוסמופוליטיים. ליברפול, למרות הגרמנים והסקנדינבים שבאים והולכים לפני שמוקיריה מספיקים לשנן את שמם, היא עדיין מועדון כדורגל אנגלי, עדיין מועדון ליברפולי.

באנושיות הזו יש גם חולשות. החולשה האנושית הבולטת של ליברפול מוצאת את ביטויה בהתעקשות המתמשכת על שלד שחקני הבית הצעירים (לנצח) של הקבוצה.

מקרה המבחן הכי מעניין בהקשר הזה העונה הוא סיפורו של רובי פאולר. פאולר הוא ללא ספק הסמל של ליברפול המודרנית. הוא כדורגלן אחר, וטיפוס מופלא. רגיש, פוליטי, מצחיק, חם. בחור שיודע להנות מהחיים, ובעצם כל מה שהיינו יכולים לקוות שסמל של הקבוצה שלנו יהיה. אבל, וזהו אבל גדול: פאולר הוא גם הסמל ב-ה' הידיעה של העידן הצחיח באנפילד. הקונפליקט הזה מציב את פאולר בסטטוס בעייתי בליברפול.

מה שלא מוסיף הרבה נקודות זכות לטובתו של פאולר היא העובדה שבעונות האחרונות, בין פציעה אחת למשנתה, הוא משחק כדורגל די מחורבן. כלומר, הוא נורא רוצה והכל, וכולנו רוצים בשבילו, אבל לבנות על שפיץ כמו פאולר חלומות, זה אומר להישאר בחלומות גם כשהמייצאות דופקת על הדלת. וכמו הסמל ככה המסומל.

כשחצי ליגה (ואפילו היונייטד, אלוהים ישמרנו) עדיין מעונינת בשירותיו של בפאולר, החודשים האחרונים היו עבור ליברפול הזדמנות יוצאת מהכלל להגיד לרובי האהוב תודה ושלום. ליברפול לא עשתה כאן את המתבקש. לא רק שהיא לא ויתרה על פאולר- ברגעים בהם הוא על המגרש החלק ההתקפי של הקבוצה עובד בשבילו.

המחווה הכי מרגשת שנראתה לאחרונה הייתה במשחק גביע הליגה המופלא מול קריסטל פאלאס: יארי ליטמאנן, הרכש הטרי, ויתר על כיבוש בנגיחה, כשניצב לבדו בתיבת החמש מול שער חשוף. הוא העדיף להוריד את הכדור לרובי, שכל כך רוצה אבל מתקשה. האירוע לא הסתיים בשער. אם יש רגעים בהם מותר לוותר על ההישגיות לטובת האנושיות, זה היה הרגע המושלם. ליטמאנן, ברור היה, כבר מרגיש בבית, ומבין.

לנו עדיין מותר להאמין שעוד כמה רגעים כאלה יובילו את רובי פאולר ואת ליברפול יחד איתו למקום בו האהבה וההצלחה לא יצרו ביניהם קונפליקט.