במהלך העונה שעברה הוצע ג'ייקובן בראון מספר פעמים לקבוצות בישראל. בזמן שהוא רשם פתיחת עונה טובה בדרושפאקה מהליגה השנייה בטורקיה, הפציעות שוב הציקו לו, אבל בראון רצה לחזור למקום שהוא הרגיש בו בבית. קבוצות שקלו, חשבו, אבל הזיכרון מהעונה האחרונה בהפועל עפולה, שבה הפציעות כבר באמת גרמו לו להיות פחות טוב לאורך זמן, גרם להן לקחת צעד אחורה לגבי כוכב הכדורסל.
השבוע קיבלו חובבי הכדורסל את ההודעה על פרישתו של בראון. לא בפוסט שובר לב של ג'ייקובן, שחקן שהמילה "לב" הולכת איתו לכל מקום, אלא באמצעות חברו ג'יימס פלדין, שהתראיין לפודקאסט אוהדים של הפועל ירושלים וסיפר שכמוהו, גם חברו ג'ייקובן פרש.
אז כמו שראוי, ניפרד מהקריירה של שחקן שהוא באמת אגדה. השורה התחתונה היא 2,083 נקודות במשך 7 שנים של משחק בישראל. מגלבוע/גליל, דרך הפועל ירושלים, הפועל תל אביב ועונה אחת בעפולה. שני גביעי מדינה וגביע ווינר עם הפועל ירושלים, אבל הרבה חוויות והרבה שאלות לאן הקריירה של הפנטזיסט הזה יכולה הייתה להגיע.
"אני דיברתי איתו לפני כחודש", מגלה מאמן שלאסק ורוצלאב, דני פרנקו, שאימן את בראון בתקופתו בהפועל תל אביב. "הוא אמר לי שהברך שלו לא מרגישה טוב. וג'ייקובן זה מישהו שכל החיים שום דבר אצלו לא הרגיש טוב, אבל אף פעם הוא לא אמר שהוא לא מרגיש טוב. זה לא משנה מה יש לו, הוא תמיד היה איזה עוף חול כזה שקם, וכשיש משחק הוא בא לשחק.
הוא תמיד יכול להיות על גבול של פצוע ושהרופא יגיד שאין מה לעשות, והוא פתאום יבוא למגרש וישחק. כשהוא אומר את זה, אז זה כבר היה הסוף. הוא אמר שכבר אין לו יותר מה לתת והוא לא יכול לתת. זה לא הפתיע שזה הגיע בדרך שהיא לא ממנו. הוא אוהב כדורסל, הדבר שהוא הכי אוהב בחיים, חוץ מהמשפחה. אני מעריך שהיה לו מאוד קשה לבוא ולהגיד שזה נגמר. לפעמים כשמישהו אומר את זה בשבילך, אז הוא בעצם שם אותך בפני איזושהי עובדה".
האהבה הייתה משהו שאפיין את בראון בצורה הטובה ביותר. "ג'ייקובן צריך להרגיש אהוב", מספר חברו להפועל ירושלים ולהפועל תל אביב, בר טימור. "בכל מועדון שהוא שיחק, בין אם זה מהקהל, בין אם זה מחברים לקבוצה, בין אם זה מאנשי המועדון, בין אם זה קהילה של קבוצה, והוא מאוד הרגיש את זה.
אני חושב שהוא מאוד הרגיש את זה גם בגלבוע, גם בירושלים, בטח בהפועל תל אביב. הוא ממש הרגיש את הדבר הזה. אני לא יודע כמה יודעים, הוא היה הולך לכל משחק כדורסל שהיה. בין אם זה נוער, נערים, ילדים ונשים, איפה שהוא היה גר ובמה שרק היה, הוא היה הולך לראות. אני חושב שהוא מאוד התחבר פה לאנשים, הרגיש שייך ואהוב".
פרנקו מוסיף ואומר: "אלה שעסוקים באמת בלחיות את המשחק, וגם כשהם לא משחקים, הם עסוקים בלראות את המשחק ולראות אחרים ולראות קבוצות. גם אם יש משחק נשים בטלוויזיה או נערות לאומית, הם יראו את המשחק. אם יש כדורסל, הם רואים כדורסל, הם אוהבים את המשחק, הם חיים את המשחק. אז לבוא ולהגיד 'סיימתי עם המשחק', ונראה לי שזה משפט שמאוד מאוד קשה להם, לאחד כמו ג'ייקובן, להגיד את זה או להשלים עם זה. כשאתה אומר את זה, זו השלמה עם זה שזהו".
סיפור האגדה של בראון עם ישראל החל בקיץ 2017. "פעם אחת היה לו כבר חוזה במילאנו, ואז היה איזה סיפור של איזה אסון טבע שקרה איפה שהוא גר, ואיך שהוא התגלגל והגיע לגלבוע", מספר טימור.
מי שקלט אותו היה אריאל בית הלחמי. "עומר סניד, שהבאתי אותו לאשקלון, היה גר בשכונה של ג'ייקובן בראון. הוא היה סוג של אח גדול שלו או סוג של מנטור. באותה שנה הייתה הסופה, אחת הסופות הגדולות בטקסס. כל האזורים הוצפו והבית של ג'ייקובן הוצף. למשפחה שלו לא היה איפה לחיות, והוא טיפל במשפחה ואמר שהוא לוקח שנה חופש מכדורסל."
"עומר היה עם הסוכן בקשר. הוא אמר לו: 'תקשיב, יש לי, יש פה איזה ילד שאני דואג לו'. עומר, כמו אח גדול - 'אני מחפש לו קבוצה'. אז הוא אומר לו: 'אני יודע על הגלבוע'. אז הוא אומר לו: 'מה הגלבוע? הגלבוע זה המאמן שלי'. התקשר אליי, אמר לי: 'תשמע, יש בחור בשם ג'ייקובן בראון', ואמרתי לו: 'אני מכיר, אבל אתה כאילו, נראה לך שהוא יבוא אלינו?'. הוא אומר לי: 'כן, אין לו עבודה'. הוא אומר שהוא כבר דאג למשפחה שלו, מצא להם בית לגור, והוא שכנע את ג'ייקובן שאין טעם לחכות שנה. ככה זה התחיל".
לאורך כל הקריירה, התחושה הייתה שבראון יכול להיות ברמות גבוהות יותר מליגת העל. אמנם הפציעות החוזרות לא עזבו אותו, אבל לאורך הקריירה זה הרגיש שהוא שייך לשם. ליורוליג. "ברמת כדורסל, ברור שהוא שייך לרמות האלה. באמת פשוט כוכב כדורסל ברמה הכי גבוהה. הכל היה נראה שבא לו בקלות, אבל זה עם המון עבודה מאחורה. המון עבודה. המון חזרות, המון עבודה אישית, צפייה במשחקים, שלו, של אחרים, באמת הוא כל כך אוהב כדורסל. זה כל היום מה שהוא עושה. הוא ממש היה שייך לרמות הכי הכי גבוהות שיש", אומר טימור.
בית הלחמי מוסיף: "הוא אחד הגדולים מבחינת זרים. אין לי ספק שהוא נחשב לאחד הגדולים. הוא שיחק בקבוצות הכי גדולות, חוץ ממכבי תל אביב, למרות שאני יודע שהוא גם כמעט הגיע אליהם. אם לא הפציעות שלו, אני חושב שהוא היה יכול להיות שחקן יורוליג טוב. מכבי הביאו רכזים מחליפים הרבה פחות טובים ממנו. ואין לי ספק שהוא היה יכול להגיע ליורוליג ולהיות פקטור. מה שהוא עשה בארץ, כל מה שאני אגיד רק יקטין. האופי, הווינריות, המנהיגות, הוא השאיר פה חותם. אין ספק בכלל."
"אני חושב שהעובדות מדברות בעד עצמן. בסוף הוא נשאר פה, אני לא יודע כמה כסף הוא קיבל בירושלים, אבל אני מניח שאחרי העונה הטובה שהוא עשה, הראשונה או השנייה שמה, הוא היה יכול להשיג חוזים יותר גבוהים. בסוף הוא הרבה פעמים הלך גם על הרגש שלו, הוא אהב את הקהל, אהב את הכבוד שעשו לו ואת האהבה שהוא קיבל חזרה. בסוף, אין כמו ישראל. בטח לזרים, אמריקאים, אין כמו ישראל".
בראון התחבר מאוד גם לשחקנים וגם למאמנים שהוא עבד איתם. "הוא מבין את המשחק על המגרש", מנסה פרנקו להסביר למה הוא היה כל כך מיוחד. "תמיד אומרים שהרכז הוא כאילו סוג של המאמן על המגרש או האיש של המאמן על המגרש. הוא שחקן חכם והוא מבין את המשחק בצורה יוצאת מן הכלל. הוא באמת אחד כזה, כשאתה מתקשר עם המאמן, הוא נותן לך להרגיש שאתה יכול לסמוך עליו, את זה הוא משדר גם לשחקנים שסביבו."
"וברמת הכדורסל, הבנת משחק, ברמת הכישרון, הוא אחד שיכול להיות כל הזמן. גם עודד קטש דיבר על זה בזמנו, שהוא שחקן יורוליג לכל דבר. יש דברים שאתה יכול לעשות בארץ, שאתה לא יכול לעשות אותם בקבוצות יורוליג. כל ההתמודדויות שלו, עם כל הפציעות, יש דברים שבסופו של דבר קבוצות יורוליג לא לוקחות את הסיכון שלוקחות קבוצות בארץ, כשהן מחתימות שחקן כזה".
"אם אתה מסתכל על השנים האחרונות שלו גם בהפועל, בעונה הראשונה הוא לא שיחק ב-25% מהמשחקים, בעונה השנייה כבר לדעתי שליש מהמשחקים הוא לא שיחק", ממשיך מאמן ורוצלאב. "עדיין, כשאתה מבין שזאת עסקת חבילה והוא מצליח להביא את עצמו לרגעים הגדולים באמת של עונה, אז הוא שחקן שנותן לכולם לצפות לדברים גדולים אם הוא יהיה בריא."
"זה משהו שהתנקם בו לאורך כל הקריירה, וזה ביש מזל כזה מבחינתו. מצד שני, הוא אסף על הדרך כל כך הרבה רגעים שהוא היה בקבוצות טובות ובקבוצות שהוא ידע לעזור להן להיות טובות. אז הוא נתן, הוא היה במועדונים שחולמים על מעמדים גדולים וחולמים על הישגים וחולמים על תארים. אז הוא אסף הרבה מאוד מעריצים והרבה כאלה שהוא עזר להם לחלום".
כשנשאלו המקורבים לבראון אם לדעתם הוא אחד הגדולים ששיחקו בארץ, חלקם התקשו עם הקביעה. עבור טימור הוא בהחלט כזה: "בסוף מה מבדיל? קצת הסיפור, קצת האישיות, לא רק הכדורסל. והוא כזה, הוא פשוט כזה, הוא אישיות והוא שיחק פצוע ומצבים לא מצבים ותמיד תפקד ותמיד ברגעים הכי חשובים. פשוט יש בו את הכל מהכל, אז הוא לגמרי אחד הגדולים שהיו פה".
