פחות מ-48 שעות לאחר התיקו 0:0 של נבחרת ישראל בקוסובו ורן בן שמעון תופס כמעט את כל הכותרות. הביקורות עליו מחולקת לשתיים: גם היכולת המאכזבת של הנבחרת, וגם הריאיון בסיום המשחק שהצליח להרתיח יותר מדי אנשים.
מעשית, רן בן שמעון הוא בסופו של דבר פחות מעניין. הוא עוד אחד בשרשרת מאמנים שמעבירים קדנציה או שתיים בנבחרת וממשיכים הלאה. אם ייישאר או לא, זאת לא הסוגיה שבאמת תשנה את סיכוייה של הנבחרת במוקדמות יורו 2028, ואת זה גם גדולי מבקריו יודעים.
איפה אנחנו מפספסים? בעיקר את הסיפור האמיתי, על כך שבגלל לא מעט סיבות שאינן קשורות לזהות המאמן, הנבחרת לא יכולה להתנהל כמו נבחרת נורמלית ובעקבות זאת גם הרמה והתוצאות שלה. מקצועית? בסך הכל סיימנו ב-0:0 מול קוסובו בחוץ, נבחרת שעל הנייר שווי השוק של שחקניה גבוה יותר משלנו, שיש לה שחקנים בליגות בכירות. יכולנו לעשות יותר בדקות שהיא שיחקה עם עשרה שחקנים, אך היו גם נבחרות שירדו מנוצחות מול יריבות עם עשרה שחקנים שרק מחפשות לעקוץ. אין בעיה עם ביקורות וגם עם עליהום, זה בא עם התפקיד, אך כל מה שקורה ביומיים האחרונים מתעלם מהבעיות האמיתיות שכל הזמן מנסים להשתיק אותן.
בראיונות שלו רן בן שמעון תמיד דוגל בלשמור על השחקנים. תמיד הוא מקפיד להגיד שכולם רוצים להגיע ועם להט. על אלה שלא רוצים להגיע הוא אומר כי "הגענו להחלטה משותפת". לעתים זה גם פוליטיקלי קורקט בעצה עם ההתאחדות, בשילוב עם רצון לא לפתח פרשיות מיותרות בתקשורת. אפשר להעריך את זה, אבל זה אפילו לא קרוב להיות נכון. עוד נגיע בהמשך לשחקני המגזר הערבי שנמצאים במוקד, אך הם מסתירים את העובדה כי יש לא מעט שחקנים מהמגזר היהודי שרואים בנבחרת כנטל. לא מעט שחקנים קופצים על פציעות קטנות כאופציה לשחרור אם הם לא שחקני הרכב או רוטציה ראשונה. על כל תאי בריבו אחד שאומר "אמרתי לרן להזמין אותי גם אם לא אהיה בסגל" יש חמישה שידברו על הג'ט לג, פציעה קלה, עומס או רצון לחופשה כסיבה מספיק לגיטימית לא להגיע.
שחקני המגזר? יש כאן סיפור, אפילו סיפור גדול, תוצאה של הרבה דברים שקורים במדינה אך גם מחוצה לה וברשתות. בתחילת דרכם כששחקני המגזר צריכים את הנבחרת בשביל ההופעות והמעבר אל מעבר לים הם "חיילים". אך מהרגע שהיציאה לחו"ל מומשה ומתחילים הקשיים, כל אחד כבר חושב על עצמו, על הקושי ועל ההתמודדות בסוגיה כל כך מורכבת. לפעמים הבעיה היא לא עם אלה שלא מגיעים, אלא דווקא עם אלה שכן. הראש שלהם לא שקט.
בסוף, את הנבחרות שמגיעות להישגים מובילים שחקנים מליגות בכירות. כמה שחקנים מליגות בכירות פתחו בהרכב הנבחרת נגד קוסובו? צדקתם, לא היו כאלה. אוסקר מהולנד, דניאל פרץ מהצ'מפיונשיפ וכל השאר מישראל, רומניה או ארצות הברית. יש לנו שני שחקנים בליגות בכירות - ענאן חלאילי ורוי רביבו - וגם מנור סולומון, שכשהוא בתקופה טובה יודע להיות האס של הנבחרת. אך כשהם אינם, אפשר לראות שהנבחרת הבינונית-מינוס שלנו יורדת בעוד דרגה.
ויש את המשחקים מחוץ לישראל וללא קהל ביתי. משהו שמטורניר לטורניר גם פוגע במוטיבציה של שחקנים, שלא לדבר על הקהל בארץ, שהיה פעם מחובר לנבחרת ושכח איך הדבר הזה נראה. רואים מרחוק משחק בעבירת רדיוס ללא קהל, מתקשים ליהנות ממנו, ואם הנבחרת מאכזבת קל יותר לשחרר קצת ארס.
הבעיות של הנבחרת קשות בכל ההיבטים. כדי להשאיר אותה במפעלים בינלאומיים, לשקם אותה, לשקם את תחושת השליחות ולחבר בחזרה גם את השחקנים מהמגזר, זה משהו שמצריך עבודה ברמת מדינה. זה הרבה מעבר למאמן או התאחדות.
צריך לזכור כי עוד לפני התוצאות, הנבחרת היא כור היתוך ושייכות של עם ומדינה. כל המצב הנוכחי במדינה נמשך, גם הנבחרת תמשיך ללכת אחורה. לא משנה אם זה יהיה רן בן שמעון, רוני לוי, ברק בכר או מאמן זר, אנחנו במדרון תלול שקשה מאוד לעצור אותו. או כמו שסיכם את זה גורם בכיר בהתאחדות השבוע: "פעם אמרנו שהמטרה היא יורו 2028, כעת המטרה היא קודם כל להשתתף במוקדמות, כי עם מה שקורה מסביב שום דבר כבר לא בטוח".
