השורה התחתונה הצפויה עד כאב היא שעוד עונה של מכבי תל אביב נגמרה אתמול בחודש אוקטובר. ובערב כל כך אפאטי וכל כך עצוב של מועדון שאיבד את הדרך, את הגאווה וגם את התקווה, אפשר לראות את השבר משתקף בכמה דרכים:
למשל דרך וויל ריימן, ששוב פתח בחמישייה כדי להדביק את שחקני מכבי באגרסיביות מדומה שאין מאחוריה דבר - אותה תעודת עניות מוכרת מהעונה הקודמת - וחטף תוך זמן קצר מאוד שתי שלשות על הראש. בהתקפה הוא החזיר עם שתי זריקות עקומות לפני שחזר לספסל. כרגיל. זו לא הפעם הראשונה העונה שריימן, עוגן הגנתי כביכול, נשלח לספסל 2-3 דקות לאחר שעלה ממנו בגלל חולמנות בהגנה. כל דקה שלו על הפרקט ביורוליג היא ביטוי מזוקק לכאוס הכללי שמכבי נקלעה אליו.
ג'יילן הורד, בעונה שעברה אחד ממספרי ה-4 הטובים באירופה, סיים מחצית ראשונה הזויה של אפס זריקות (!) ב-15 דקות: גם כשממש היה חייב להסתכל על הסל ולחשוב על זריקה, העדיף להיפטר מהכדור כאילו חייו תלויים בזה. את כל המאמצים שלו השקיע בשמירה על נדיר חיפי, שזרע בלי הרבה מאמץ פאניקה מוחלטת בהגנת מכבי. את הערב סיים הורד עם שתי נקודות. ב-30 דקות. בונזי קולסון, שלמשך דקות ארוכות (עד ההתעוררות המאוחרת מדי שכבר הפכה להרגל מגונה אצלו השנה), נראה בהתחלה עוד אפילו פחות מחובר מהורד: פעם אחת נחטף לו כדור מהיד כמעט בלי מאבק; זה היה מעליב, מאוד לא קולסוני. התקפה אחר כך הוא פשוט נתן לשחקן פריז לזרוק לו שלשה מול הפנים, ללא התנגדות.
דרך ג'ימי קלארק אפשר לראות את הכישלון של מכבי במלוא הדרו. קלארק הוא דגם קלאסי של קלישאת "אי אפשר איתו, אי אפשר בלעדיו". הוא היה אחראי על 7 נקודות במחצית ראשונה לא פחות ממזעזעת. כמעט כל הנקודות שהשיג במחצית הזו נקלעו בזריקות לא מחוברות, וזה אחרי ששמים בצד רבע של ארבעה איבודים על אפס אסיסטים. ניהול המשחק שלו לאורך רוב הערב היה מחפיר, דווקא כשמכבי צריכה אותו יותר מתמיד. קלארק סיים ערב טיפוסי של כדורסל שכונתי עם 21 נקודות ו-5 איבודים, בלי שתהיה לו שום אלטרנטיבה מהספסל. זה היה הערב שנעץ את המסמר: קונספציית ארבעת הגארדים, שמישהו במכבי חשב משום מה בניגוד לכל היגיון בריא שתעבוד, התרסקה אל קרקע המציאות של היורוליג. הפציעה של איפה לונדברג רק חידדה את העיוות, אבל היא לא יצרה אותו.
מיותר לציין, קלארק לא אשם. גם לא הורד, ולא קולסון, ולא ריימן. גם לא קיטון וואלאס, גארד ברמת תחתית יורוקאפ, שהגיע על התקן של לוני ווקר ולא היה צריך להיות חלק מהסגל מלכתחילה (הפרחים שוב לקלאודיו קולדבלה). אתמול, אגב, הוא עוד היה סביר.
האחריות מוטלת בראש ובראשונה על הנהלת מכבי תל אביב. קבוצת אנשים שידעה פעם להוביל מועדון אירופי, אבל חדלה כבר מזמן מלתפקד באופן יעיל. כמיטב המסורת, היא שוב לא מסוגלת לבצע, בשיתוף הצוות המקצועי, מקצה שיפורים דחוף תוך כדי תנועה. ההנהלה הזו מזמן הייתה צריכה להעביר את השרביט לבאים אחריה וללכת הביתה, יחד עם המנהל המקצועי קלאודיו קולדבלה, שכבר שנה שנייה ברציפות מתמהמה בהחתמות קריטיות, תוך כדי עונה ולפניה. בעונה שעברה זה היה סנטר שלא הגיע, והעונה, עשרה ימים אחרי הפציעה של לונדברג (!), וגם חודש אחרי פתיחת העונה, מכבי לא מצליחה להנחית גארד ראוי שיחזק אותה, ושהיה ברור שצריך להגיע כבר בקיץ. כולם ראו את הרכבת מתנגשת בקיר, חוץ מהנהג. כרגיל. כרגיל, כמו בעונה שעברה עם איפה לונדברג, זה יקרה מאוחר מדי.
למשחק אתמול נגד פריז עלה בסגל עמית אבו. אין מילה אחרת לתאר את המצב הזה חוץ מהפקרות. מי שמשלמים עליה את המחיר שנה אחרי שנה הם השחקנים, הצוות המקצועי, המאמן, ובראש ובראשונה האוהדים שכבר הפסיקו להאמין או לקוות שההנהלה הזו יודעת איך להחזיר את מכבי לדרך המלך. משבר האמון החריף הזה מדגיש שוב עד כמה גורלית הבוררות הקרובה עבור עתיד המועדון, יותר מכל דבר שקורה על הפרקט.
כמו ששר פעם דני רובס, כל הנקודות מתחברות לקו: העיכוב הדרמטי בהבאת גארד, משימה שהפכה לדחופה יותר משעה לשעה, הוא לא אירוע נקודתי. זה דפוס חולה, מרתיח, שמפסיד למכבי משחקים ומבזבז עונות. ובמערכת היחסים העדינה שבין מועדון לקהל, ההתנהלות הזו היא לא פחות מיריקה בפנים של כל מי שהמועדון הזה עדיין חשוב לו.
לכישלון של מכבי יש גם כתובת מקצועית שאינה קולדבלה. לפתיחת העונה האיומה של מכבי יש גם קשר הדוק מאוד ליכולת הגנתית רופסת שכבר נגמרו המילים כדי לתאר אותה, ויש לה אחראי: עודד קטש. מדהים כל פעם מחדש לראות איך מהלכים התקפיים פשוטים של יריבות שונות - בהתקפת מעבר, בפיק-אנד-רול פשוט - מפרקים את ההגנה של מכבי שוב ושוב, ערב אחרי ערב.
פריז סיימה את המשחק עם 13 שלשות ב-40.6%, והייתה יכולה לסיים אותו עם הרבה יותר. מכבי מפנקת כמעט כל קבוצה במבטים פנויים לשלוש, בצבע חדיר ובטעויות שחוזרות על עצמן, חלקן תולדה של שמירה אישית לא טובה. זה נשאר ככה גם אחרי שחומר השחקנים התחלף, ואמור היה לספק לקטש כר פורה לקבוצה ששומרת באופן סביר לכל הפחות. בסוף קיבלנו את אותה גברת בשינוי אדרת, עם אותם נתונים עגומים ואותה היסטוריה שחוזרת. יש רק הבדל אחד מרכזי: ההתקפה שבחלקים גדולים של העונה הקודמת הייתה נקודת אור להיאחז בה באפלה הכללית, נראית לפרקים לא פחות מפוזרת ואבודה מההגנה. וזה אומר הכל.
בקיץ הרוויח קטש ביושר חוזה היסטורי במונחי מכבי תל אביב. הוא נגמר, למרות הסחבת בהחתמות, בתחושה טובה - גם הודות להרבה מזל עם ההיפלטות של דניאל תייס חזרה לשוק (איפה הוא היה אתמול?), אבל עם סימן שאלה שלא נותן מנוחה סביב עניין השחקן הנוסף בקו האחורי שלא הוחתם. עכשיו גם קטש הוא קורבן של סיטואציה מוכרת מדי שמשאירה אותו שוב נטול כלים אמיתיים באוויר הדליל של היורוליג. צריך לקרוא את זה כדי להאמין: קטש נאלץ לתמרן אתמול עם שלושה גארדים, במשחק העונה שלו. מול נדיר חיפי שלא מפסיק לרוץ כל עוד הוא על הפרקט, ים מדר, וואלאס וקלארק נקלעו לערב משותף בינוני ומבולגן שבו האוויר שוב נגמר להם. בשבוע שעבר קטש יותר מרמז שהוא היה צריך גארד עוד לפני הפציעה של לונדברג, משמע שההחלטה לפתוח את העונה במצבת הגארדים שאיתה היא נפתחה לא הייתה שלו. ועכשיו, קצת קשה להאמין, שוב חרב הפיטורים מרחפת מעליו.
מכבי לא תחזור להיכל בקרוב; זה כבר ברור, ואולי כבר לא כל כך חשוב לאור העובדה שהיא הולכת ונמוגה בשלב כה מוקדם של העונה. קבוצת ספורט לא יכולה להצליח בלי בית - זה כבר הוכח. מה שיותר חשוב הוא להבין שגם אם החסינות של קטש תוסר, והוא יפוטר בסופו של דבר, שום דבר לא ישתנה אם אותם בעלי המניות של מכבי יישארו עם המושכות ביד, עם תקציב שגדל בשיעור לא מספיק משמעותי ביחס לתחרות ההולכת וצומחת מצד קבוצות אחרות, ובעיקר ביחס לעובדה שמכבי צריכה להשקיע (הרבה) יותר מהן כל עוד אין לה בית. בדיוק כמו שהפועל תל אביב עושה, בהצלחה יתרה ומרשימה מאוד.
ללא שום קשר לבוררות המתקרבת, בשיאה של התכתשות פנימית שיצאה לכולם מכל החורים, העונה הקרובה צריכה להיות האחרונה בהחלט של הנהלת מכבי תל אביב במתכונתה הנוכחית. למעשה, כבר העונה הקודמת הייתה צריכה להיות האחרונה. בזמן שהפועל מראה איך עושים את זה נכון, עם השקעה גדולה ושיטתית בשחקנים מוכחים, הנהלת מכבי תל אביב צריכה, בתור התחלה, להיזכר שהיא מכבי.