זה היה המסע שלו הם חיכו שנה שלמה. בחמישי שעבר עלו לקברו של אב המשפחה, יגאל ברודקין, לציון שנה לפטירתו, ולמחרת טסו יחד למדריד כדי לסגור מעגל.
אוקטובר 2025. יגאל ברודקין, בן 50 מראשון לציון ואוהד ריאל מדריד, מגיע בפעם הראשונה לצפות בקלאסיקו מול ברצלונה. חולצה של ריאל מדריד, אהבתו הגדולה, עליו. הסמל על החזה. והוא ביציעי הברנבאו. בתחילת המחצית השנייה הוא עובר אירוע לב קשה מאוד. חברו הקרוב אבי לצידו, מבצע החייאה. אוהדי ריאל מסביב זועקים לעזרה. הצוות הרפואי של האצטדיון מגיע. ברודקין מפונה לבית חולים במדריד, שם נקבע מותו כעבור כמה שעות.
בבית בראשון לציון, אשתו סלבה ושני הבנים, שון ואיתי, לא יודעים דבר על מה שקורה לאבא יגאל, תוך כדי הצפייה בקלאסיקו על המרקע. כל הבית אוהדי ריאל, אהבה שאי אפשר לתאר במילים. רק בשעות הערב המאוחרות, אחרי שבבית החולים המקומי במדריד מבשרים לחברו אבי שמאמצי ההצלה לא הועילו, מתקבלת הידיעה בבית. יגאל נפטר בברנבאו שכל כך אהב, במשחק של ריאל, ועוד בקלאסיקו, המשחק הכי גדול בעולם.
בשישי האחרון הם נחתו במדריד, למחרת האזכרה בבית העלמין בראשון לציון. העבירו כמעט יומיים בציפייה לרגע שבו ייכנסו לברנבאו ויילכו למקום שבו יגאל איבד את חייו. דקות ארוכות של התייחדות עם הזיכרון, עם הכאב, עם האובדן הבלתי נתפס. סלבה והבנים רצו את זה וחיכו לזה כל השנה. כל אחד בוחר בדרך אחרת להתמודד עם הכאב. יש ודאי רבים שהיו מתקשים לחזור למקום שבו היקר מכל סיים את חייו, אבל לא משפחת ברודקין. הם לא ברחו מזה. להפך. הם רצו להרגיש את הכיסא שעליו ישב, לחוות, לכאוב, לבכות וגם מאוחר יותר לשמוח כשריאל מדריד פירקה את סביליה. העיניים נצצו וברקו. המחשבות על יגאל, שאולי במקום שבו הנשמה שלו נמצאת יודע ומרגיש איפה הם ומה הם מרגישים, עשו את שלהן.
היום נחתה סלבה בארץ. הבנים נשארו לראות את ריאל מחר מול לייפציג. "חיכיתי לנסיעה הזאת כחלק מסגירת המעגל", סיפרה היום סלבה. "לא נפרדתי מיגאל, לכן זה הכי קרוב שאני יכולה להגיע אליו. הייתי חייבת להיות במקום שבו נשם את נשמתו האחרונה וגם לראות את האצטדיון בדיוק מאותה הזווית שהוא ראה.
"כבר בכניסה לברנבאו הוצפתי רגשית מאוד, היה קשה להיות על הכיסאות האלה. יש לציין שמחלקת יחסי הציבור של המועדון באה לקראתנו. שלחו אלינו את אחד העובדים מחטיבת יחסי הציבור שלהם, שאיפשר לנו להגיע למקום לפני המשחק. הוא היה סבלני ואדיב. נתן לי סיכת כבוד של ריאל מדריד. זה היה עוצמתי, מרגש, עצוב ובעיקר משחרר ונחוץ לכולנו. שלא לדבר על המשחק, שהיה אש, ניצחון גדול. כולנו הרגשנו שיגאל מלמעלה נתן לנו את הכוחות לעבור את היום הזה ורוח גבית לשחקנים להגיע לניצחון".
שון, בנו הבכור של יגאל ואוהד מושבע של ריאל בעצמו, סיפר על תחושותיו: "חלפה לה שנה והגענו לסגור מעגל. לאחר שנה במקום הכי רגיש עבורנו, ולא רק בגלל הכדורגל, המקדש שלנו (הברנבאו) הפך למקום הקדוש בעולם עבורנו, המקום שבו לב יקירנו הפסיק לפעום. לצד עשרות אלפי לבבות פועמים מהתרגשות.
"סגירת המעגל הזו שחררה מאיתנו הרבה. הגענו לנקודה הספציפית והקשה הזו באצטדיון כל כך יפה. הרמנו את המבט מהכיסא והתפעלנו, כל זה קרה לצד הנוף המדהים הזה. בכי, געגוע ושוב בכי, אבל כל התחושות המעורבות האלו גרמו לנו להבין שאלו הם חיינו, אלו שאנו בוחרים, בחיים, בטוב, באור".
שון הוסיף: "זה היה טיול משפחתי מורחב, אבל משפחתי, שגרם לנו להעריך אחד את השנייה יותר, וללמוד, ללמוד עלינו לצד דינמיקה חדשה. וכן רצה השם ובמשחק עצמו לא הייתה דקה ללא חיוך על הפנים.
"פתאום פנדל של אמבפה, טריגר קל ששולח אותנו אחורה בזמן, אבל הפעם, אבא סידר את הכל לפי התוכנית, כנראה כדי להראות לנו שאנחנו בדרך הנכונה כמשפחה. סיום מרגש לאותו טיול מסביב לשולחן ארוחת הערב, שבו העברנו זיכרונות, ולא חסכנו בהוקרת תודה אחד לשני".