כשגיל פזי ראה לראשונה את הפרסום על נבחרת הריצה של עמותת "משפחה אחת" למרתון שיקגו, הוא לא באמת התעכב על המרחק, על האימונים או על העובדה שמעולם לא תכנן לרוץ מרתון. מבחינתו הייתה שם מילה אחת שקבעה הכול: שיקגו.
יוגב, בנו, נפל בקרב בצפון רצועת עזה בנובמבר 2024, כשהוא בן 22. כמה שנים קודם לכן, בשנים 2020-2021, הוא בילה בשיקגו בשנת שירות מטעם הסוכנות היהודית. הוא עבד עם בתי ספר ועם הקהילה היהודית, יצר שם קשרים קרובים ושמר עליהם גם אחרי שחזר לישראל. שיקגו הפכה עבורו למקום משמעותי, עד כדי כך שאמר למשפחתו שיום אחד עוד יחזור אליה כשליח, כדי להמשיך לחבר בין הקהילה היהודית למדינת ישראל.
"כשראיתי שכתוב שיקגו, תוך שנייה אמרתי שאני נרשם", מספר גיל. "אם זה היה מרתון בעיר אחרת, אני לא בטוח שהייתי עושה את זה". וכך, בלי שהמרתון עצמו היה אי פעם מטרה, הוא מצא את עצמו מתחיל להתאמן ל-42.2 קילומטרים בעיר שבה נשאר חלק כל כך משמעותי מהחיים של יוגב.
גם קודם לכן הריצה כבר קיבלה עבורו משמעות אחרת. בשנה שעברה החליט לרוץ חצי מרתון, 21 קילומטרים, מספר שבשבילו היה הרבה מעבר למרחק: "21 בגימטרייה זה יוגב". אחרי אותה ריצה הוא אפילו לא חשב להמשיך למרתון מלא, אבל החיבור לשיקגו שינה את התמונה.
מחר תצא הנבחרת לשיקגו, וביום ראשון יעמדו חבריה על קו הזינוק של המרתון, אחרי חודשים של אימונים שבהם המרחק הלך וגדל, אבל יחד איתו גם הקשרים בין האנשים. עבור גיל, החיבור הזה לא היה מיידי. באחד האימונים הראשונים שאליהם הגיע הוא הרגיש דווקא שהוא רוצה להתרחק. היה לו קשה עם המוזיקה, עם הרעש ועם הניסיון של האנשים סביבו להתקרב ולשאול. הוא רצה לרוץ בשקט.
בסיום אותו אימון ישבה הקבוצה לשיחה, וגיל שיתף את סיפורו של יוגב. תוך כדי הדברים, יערי ויגדר, אחד מחברי הנבחרת, הבין שהשם והסיפור מוכרים לו היטב: שנים קודם לכן הוא היה המדריך של יוגב בתוכנית הכנה לצבא. "כשהוא סיפר את הסיפור פתאום חיברנו את הנקודות", מספר יערי. "אני זוכר גם את היום שבו שמעתי שיוגב נפל. זה היה לי מאוד קשה".
עבור גיל, הרגע הזה היה הרבה יותר מצירוף מקרים. דווקא במקום שבו בתחילה הרגיש זר, הוא גילה אדם שהכיר את בנו עוד לפני שהחיים של שניהם השתנו. בהמשך הצטרפו עוד סיפורים ועוד חיבורים, והוא הבין שהקבוצה הזאת מורכבת מאנשים שכל אחד מהם נושא איתו עולם שלם.
"פתאום הבנתי שאני בתוך קבוצה שבה אני לא לבד", הוא אומר. "לאט לאט זה הפך לתהליך של התחברות מחדש, לאנשים, לחברה ולעצמי. לכל אחד יש את הסיפור שלו, והריצה מחברת בינינו בדרך שקשה להסביר".
גם יערי מגיע למסע הזה מתוך אובדן אישי עמוק. ב-1 באוקטובר 2024 נרצחה אשתו, ענבר שגב ויגדר ז"ל, בפיגוע הירי ביפו, לאחר שגוננה בגופה על בנם ארי, שהיה אז בן תשעה חודשים. בתוך החיים שהשתנו באחת, הספורט נשאר עבורו גם חיבור לחיים שהיו להם יחד. ענבר הייתה מורה לחינוך גופני ומאמנת כושר, והריצה הייתה חלק משמעותי מהעולם שלה. דווקא יערי, שמספר שמעולם לא היה חובב ריצה גדול, מצא את עצמו מתכונן עכשיו למרתון. "היא מאוד אהבה לרוץ, אני הרבה פחות", הוא מספר. "אבל היום החיבור אליה דרך הריצה מאוד גדול. זה נותן לי זמן של שקט לחשוב עליה יותר".
עבור יערי, גם הדרך אל קו הזינוק נראתה אחרת מזו של רוב חברי הנבחרת. כאבא שמגדל את ארי לבדו, הוא לא יכול היה להתאים את סדר היום ללוח האימונים, ולכן יצא לריצות בשעות שהתאפשרו לו ולעיתים קרובות התאמן לבדו. דווקא בתוך המציאות הזאת, שבה הוא נדרש כל הזמן לשלב בין ההורות, השגרה וההתמודדות האישית, המרתון הפך למשהו שהוא בונה אליו צעד אחר צעד.
הוא הצטרף לנבחרת רק בחודשים האחרונים, אחרי שנחשף לחיבור שהיא יוצרת בין הריצה לבין זכרם של מי שאינם. עבורו זה היה חיבור טבעי כמעט מיד: גם בגלל ענבר והקשר העמוק שלה לספורט, וגם בגלל המפגש עם אנשים שמכירים מקרוב את החיים לצד אובדן. וכשבאחד המפגשים גילה שמולו יושב אביו של יוגב, שאותו הכיר והדריך שנים קודם לכן, שני העולמות התחברו ברגע אחד.
כעת, לקראת הנסיעה, יערי כבר יודע שהמרתון יהיה עבורו הרבה יותר ממבחן של כושר. "אני מאוד מתרגש", הוא אומר. "אני מרגיש שזו תהיה נסיעה מאוד אמוציונלית. האימונים היו מאוד קשים, אבל גם מאוד מלמדים, ואני מאוד מחכה כבר להגיע לשם ולראות איך כל הדרך הזאת תבוא לידי ביטוי".
"בריצה עצמה שום דבר לא מפחיד אותי", אומר גיל. "מה שמפחיד אותי הוא היום שאחרי, כשהמסע הזה ייגמר. מבחינתי הריצה היא האמצעי, לא המטרה. המטרה היא להיות בשיקגו, לדבר על יוגב ולהביא לשם את מה שהוא השאיר לנו, להמשיך לחיות, לשמוח, להקשיב ולחייך".
את החודשים האחרונים עשתה הנבחרת בליווי ובתמיכת מותג הריצה HOKA, המעניק חסות לנבחרת ולמסע למרתון שיקגו.
משה סוויל, מנכ"ל עמותת "משפחה אחת", אומר כי החיבור שנוצר בין גיל ליערי הוא בדיוק מסוג הרגעים שממחישים את הכוח של הנבחרת. "אנשים מגיעים עם סיפור אישי, עם אדם שחסר להם ועם דרך ההתמודדות שלהם, ובמהלך הדרך נוצרים ביניהם חיבורים שאי אפשר לתכנן מראש. הספורט נותן מסגרת, מטרה ותנועה קדימה, אבל בסוף הכוח האמיתי נמצא באנשים. ביום ראשון הם יעמדו על קו הזינוק עם מי שחסר להם בלב, אבל גם עם קבוצה שלמה שנבנתה סביבם לאורך הדרך".
עמותת "משפחה אחת" היא הארגון הלאומי למשפחות שכולות ופצועים בישראל. היא הוקמה לפני 25 שנים על ידי הזוג שנטל ומרק בלזברג, ומלווה משפחות שכולות, נפגעי טרור ופעולות איבה באמצעות מעטפת רחבה הכוללת תמיכה רגשית, טיפול פרטני וקבוצתי, חוסן נפשי, סדנאות ותמיכה כלכלית. מאז ה-7 באוקטובר פועלת העמותה להרחיב את המענים ולהגיע לכל משפחה שנפגעה, לצד ליווי אישי מתמשך. הגב' שנטל בלזברג, מייסדת העמותה, זכתה בפרס ישראל על מפעל חיים, כהוקרה על פועלה רב השנים למען משפחות שכולות, נפגעי טרור ופעולות איבה בישראל.