ליאור אסולין ז"ל, שנרצח לפני שלוש שנים על ידי מחבלי חמאס במסיבת הנובה, היה אמור לחגוג אתמול (שלישי) את יום הולדתו ה-46. ביום שבו בני משפחתו וחבריו ציינו את יום הולדתו ואת יום השנה להירצחו, מורן אסולין, אשתו לשעבר, עלתה לשידור בתוכנית הספורט של 103FM ושיתפה בכאב את ההתמודדות מאז אותה שבת, את הגעגועים לאדם שהיה חלק מרכזי בחייהם ואת הקושי שמלווה אותה ואת שלושת ילדיהם.
כשנשאלה אם הזמן אכן מרפא את הפצע, מורן השיבה בכנות כי מבחינתה המציאות הפוכה. "אנחנו בדיוק כאן באזכרה בבית העלמין, אזכרת יום הולדת. זה גם שלוש שנים להירצחו וגם יום הולדתו של ליאור. הזמן מרפא את הפצע? לא. כולם חוזרים ואומרים את זה, אבל הוא לא מרפא, וזה נראה לי אפילו נהיה יותר קשה. ליאור חסר לי בכל דבר. הוא היה מאוד דומיננטי, דמות דומיננטית בחיים של כל כך הרבה אנשים. אצלנו במשפחה זה היה טלפונים כל היום וכל הזמן שומעים ממנו ואותו".
מורן סיפרה גם על שלושת ילדיהם ועל המקום שליאור תפס בחייהם מהרגע שהפך לאב: "יש לנו שלושה ילדים, הקטנה בת 18, מתגייסת בחודש הבא לקרבי, אחת בצבא, בת 19, ועוד אחד בן 21. ילדים גדולים. הוא הביא אותם ילד, הוא בגיל 24 כבר היה אבא".
בהמשך התייחסה להנצחה של ליאור במכבי הרצליה, המועדון שבו גדל ושבו נקראה אחת מקבוצות הילדים על שמו. לדבריה, גם היעדר ההכרה שקיבל בעולם הכדורגל לא הפתיעה אותה לחלוטין: "הוא גדל שם והם הנציחו אותו. האם אנחנו בקשר עם אנשים מהכדורגל? לא כזה, רק החברים הקרובים והמשפחה. האם זה מפתיע אותי? האמת שלא, לא הפתיע אותי. אמרו לי את זה, לא זוכרת מי, עוד בשבעה, 'כל הטוב שאת רואה זה נגמר מאוד'. אז כבר הכינו אותי למה שיהיה".
אולם הרגעים הקשים ביותר הגיעו כאשר מורן חזרה לאותה שבת של 7 באוקטובר. היא תיארה את הרגע שבו הבינה שמשהו אינו כשורה, את הניסיונות ליצור קשר עם ליאור ואת השעות שבהן המשפחה החלה להבין את גודל האסון: "לא תאמינו, אבל 6:29, כשאני סוגרת את הדלת של הממ"ד, לא אשכח. הילדה ישבה בפינה של המיטה, איפה שהחלון, ואני מסתכלת עליה בעיניים ואני אומרת לה: 'איפה אבא?' היא מסתכלת, אומרת 'לא יודעת', ואני אומרת לה: 'תתקשרי אליו'. היא התקשרה ואמרה שהוא לא עונה.
"הייתה עוד אזעקה והבטן שלי התהפכה, ואני אומרת: 'לא יכול להיות שליאור לא מתקשר כשיש אזעקה'. זה כבר הפתיע אותי, כי הוא היה דאגן כזה. כל דבר הוא היה מתקשר ודואג. זה לא קרה, ואמרתי: 'תנסי עוד פעם'. היינו בממ"ד והטלפון שלי היה בחדר. היא אומרת לי: 'הוא לא זמין'".
בהמשך סיפרה מורן כיצד גילתה על המסיבה בדרום, ומדוע בתחילה כלל לא העלתה על דעתה שליאור נמצא שם. "בשעה 9:30 שמעתי שיש מסיבה בדרום ולא ידעתי שהוא שם. כשדיברתי איתו בשישי ידעתי שהוא הולך למסיבה. הוא ביקש שאבוא איתו למסיבה, הוא אמר: 'יש לי יום הולדת, יש מסיבה, יש כרטיסים, בואי'. אמרתי לו, למזלי, שאני לא יוצאת ולא הלכתי. לא תיארתי לעצמי שהוא בדרום".
לדבריה, רק בשעה מאוחרת יותר הבינה עד כמה המצב חמור, כאשר אחיו של ליאור התקשר אליה. "כששמעתי שיש מסיבה בדרום, לא העליתי על דעתי שליאור שם. רק ב-10:30 אחיו התקשר ושאל אם אני איתו במסיבה. אני חוזרת לאותם רגעים, זה חונק אותי, סליחה. זהו, מ-10:30 בבוקר כבר איבדתי את זה איפשהו".
משם החל החיפוש אחר ליאור, שלדברי מורן הסתיים במהירות יחסית בידיעה הקשה ביותר. "התחלנו לחפש אותו וזה היה די מהיר. היינו בין הראשונים שידעו שמצאו את הגופה. את ההודעה לא לקח זמן לקבל. ביום ראשון ב-11:00 בבוקר כבר ידענו. לא הייתה דפיקה בדלת, בעצם ידענו מהתקשורת. מרוב הכאוס שהיה, הם הלכו רק לאמא שלו ואני הייתי צריכה לתקשר לילדים שאני יודעת שליאור נורה. כמו שאמרתי, מהר מאוד, בראשון על הבוקר, אחותו התקשרה ואז כבר זה היה בתקשורת אחרי שתי דקות".
לאחר שתיארה את השעות הקשות של אותו יום ואת ההתמודדות המשפחתית, מורן התייחסה גם לליווי שקיבלה מהמדינה מאז הרצח. כאן היא הביעה ביקורת חריפה וטענה כי משפחות רבות עדיין נותרו ללא תשובות: "לא. לצערי לא. שמעתי שאייל ברקוביץ' איחל לשינוי, אז אני גם מייחלת ומאחלת לכל המשפחות שיהיו להן תשובות ושמישהו יגיד לכולם מה קרה פה ומי אחראי לדבר הזה, ואיך שלוש שנים אחרי אין לנו תשובות".
מורן הסבירה כי מבחינתה, מעמדה כגרושתו של ליאור השפיע גם על הסיוע שקיבלה המשפחה: "אין מי שיבוא ויגיד לקראת בחירות: 'הנה, אנחנו מתחייבים לבוא ולתת לכם תשובות'. זה נורא. מבחינת המדינה אני גם גרושתו, אז בכלל אין כלום. אז גם הילדים בגללי לא זוכים לכזה ליווי. שזה גם עצוב לי".
בהמשך סיפרה על המאבק שלה לקידום הצעת חוק שנועדה לסייע למשפחות, אך הדגישה כי מבחינתה עדיין קיימת אפליה בין אלמנות לגרושות: "אני לא יודעת אם אתם יודעים, אבל נלחמתי וקידמתי הצעת חוק שעברה, אבל לא עשתה שוויון, לצערי. שיכירו בגרושות. יש פה גרושים, גברים שנשארו עם שלושה וארבעה ילדים, שהם מגדלים ילדים, שהם עזבו עבודה ולא יכולים לעבוד כי הבית שלהם מתפרק והאמא נרצחה ואין אמא בבית".
היא המשיכה והסבירה מדוע לדעתה המדינה צריכה להתייחס לכל המשפחות השכולות באופן שווה, ללא קשר למעמד המשפחתי: "כשמסתכלים על אישה זה תמיד יותר קל, אבל אני רואה את הגברים בקבוצה שהמדינה לא מכירה בהם, ולא מכירה בנו, בנשים. היו פה אבות והיו פה אימהות. משפחה זו משפחה. מה זה משנה מה הטייטל? ועדיין עושים פה אפליות. אלה חוקים מ-1950 שאף אחד לא מוכן לשנות".
לסיום התייחסה מורן למה שהשיגה הצעת החוק ולפערים שלטענתה עדיין נותרו: "הצעת החוק שהעברתי היא באמת המון ונתנה פה להמון משפחות. אני לא מזלזלת בה: העלאה מגמלת יתום מ-5 אלף ל-8 אלף, מ-5 אלף ל-8 אלף, ומענק רכב חד-פעמי. אבל עדיין יש אפליות, ועדיין אלמנה מקבלת בעבור יתום מה שגרושה לא מקבלת בעבור יתום. אני מקווה שיהיה פה שינוי".