ההסתה האנטי-ישראלית בתקשורת האירית נמשכה גם במהלך הלילה, אחרי ה-1:1 בסרביה. בטור שפורסם ב"אייריש טיימס" כתב בין היתר גאווין קוני כי "המשחק הזה היה ספוג במרירות מהרגע שבו נערכה ההגרלה, ובמשך חודשים היא חלחלה מארגוני האוהדים להתאחדויות, למאמנים, לדוברים ולבסוף גם לשחקנים. ולכן המערכה האחרונה בסדרה העגומה והעכורה הזאת הסתיימה בכך ששתי הנבחרות נשמרו מופרדות זו מזו בזמן שירדו מהמגרש בבאצ'קה טופולה".
קוני ציצטט דברים שכתבה העיתונאית הישראלית ליאת ביתן מאתר ONE: "נבחרת ישראל רוצה להשיג נקמה ספורטיבית בנבחרת ובמדינה שאין לה מושג מה קורה כאן, ובכל זאת מרשה לעצמה להתערב, לספר שקרים ולבחור בצד הלא נכון והלא אנושי".
על כך, כתב: "אותה עיתונאית העבירה חלק גדול מההכנות למשחק בוויכוח ער עם אנשי אבטחה ונציגי אופ"א, לאחר שהייתה אחת משני עיתונאים ישראלים שנאמר להם לפני המשחק שלא יורשו להיכנס למסיבות העיתונאים שלאחריו. העיתונאי השני שהורחק היה כתב הטלוויזיה שהעלה טענה לגזענות מצד שחקני אירלנד - טענה שהובילה להפסקת מסיבת העיתונאים. אופ"א קיבלה את ההחלטה וטענה שהסיבה לכך הייתה אופי השאלות הפוליטי. אופ"א אף תגברה את צוות התקשורת שלה למסיבות העיתונאים, במטרה לפקח על השאלות ולוודא שיעסקו אך ורק במשחק".
ברנדן אובריאן הוסיף ב"אייריש אקזמינר" על צמד המפגשים: "זה היה מדכא, סוריאליסטי וכן, לרגע קצר מאוד - אפילו מפואר. מה שבמשך זמן רב הוצג כבחירה בינארית בין לשחק לבין להחרים נבחרת ישראלית שמייצגת מדינה שוועדת או"ם קבעה שהיא מבצעת רצח עם במזרח התיכון, התפצל לערבוביה של מלחמות תרבות מקומיות יותר. הסטיות מהנושא כללו הכול: 7 באוקטובר, תקרית פליי דובאי, משחק הידידות של אירלנד מול גרמניה הנאצית בדיילימאונט פארק ב-1936, ומצב זכויות האדם בקטאר. בדרך נגעו גם בסוגיות פוליטיות סבוכות בקוסובו ובסרביה".
"זה לא פשוט כמו להיכנס למקלחת אחרי משחק על מגרש בוצי", הוסיף העיתונאי האירי. "אי אפשר למחוק מיד את הצלקות ואת החרדה שגלשו אל כר הדשא, לעבר ההתאחדות האירית ואל תוך התקשורת ומולה. אירלנד יצאה משני המשחקים עם ארבע נקודות, אבל כולם איבדו משהו".