יממה לפני המפגש בין ישראל לאירלנד בבאצ'קה טופולה, הרב הראשי של אירלנד, יוני וידר, פרסם טור ב"אייריש טיימס" שבו מתח ביקורת על האופן שבו התנהלה הסערה סביב שני המשחקים בין הנבחרות, וטען שבסופו של דבר דווקא האפשרות למפגש אמיתי בין ישראלים לאירים הלכה לאיבוד.
"בתוך הסערה סביב המשחקים של אירלנד נגד ישראל, שווה לשאול: מה בעצם השגנו, ומה איבדנו בדרך?", כתב. "חודשים לפני ששתי הנבחרות הוגרלו יחד בליגת האומות, ההתאחדות האירית קראה לאופ"א להשעות את ישראל מהמפעל. עמדתה הייתה ברורה: ישראל לא צריכה להשתתף בכדורגל הבינלאומי. אף התאחדות אחרת לא הצטרפה למהלך, והניסיון להוציא את ישראל נכשל".
וידר המשיך: "היה קשה לפספס את האירוניה כשהגרלה הפגישה אחר כך בין אירלנד לישראל. מה שבא לאחר מכן היה קמפיין בלתי פוסק שקרא לנבחרת האירית להחרים את המשחקים, שלט בכותרות ובדיון התקשורתי במשך שבועות. שחקנים נדרשו שוב ושוב להצהיר על עמדתם והועמדו בפני מה שאפשר לתאר רק כ'מבחן טוהר אידיאולוגי'".
"בסופו של דבר, למרות כל המהומה, המשחקים מתקיימים", הוסיף. "חוסר העקביות היה בולט: אירלנד, כך נראה, מוכנה לדרוש מאחרים לפעול בזירה הבינלאומית, אבל עוצרת לפני שהיא עצמה משלמת מחיר על כך. מעבר לחשיפת הצביעות הזאת, המחלוקת מחקה כמעט כל דבר שהיה יכול להפוך את משחק הבית של אירלנד למשהו בעל ערך גדול יותר מעוד משחק", כתב וידר. "כשההגרלה פורסמה הייתי מלא תקווה. סימנתי ביומן את המשחק בדבלין. אלפי ישראלים בוודאי היו מגיעים לכאן, וציפיתי שהם יחוו את אירלנד דרך מפגשים יומיומיים עם אנשים שמוכנים לפתוח בשיחה חמה עם אדם זר, ולא דרך ניגוח פוליטי או כותרות זועמות".
על האפשרות למפגש בין האוהדים כתב: "כדורגל יכול להוציא מאיתנו את הטוב ביותר וגם את הרע ביותר. לפעמים יריבויות ספורטיביות נשאבות לתוך מחלוקות קיימות והופכות לזירה נוספת של סכסוכים רחבים הרבה יותר. אבל במיטבו, המשחק היפה יכול לעשות בדיוק את ההפך: לקרב שחקנים ואוהדים ממדינות ומרקעים שונים ולתת להם שפה משותפת".
וידר תיאר כיצד מפגש פשוט בין אוהדים יכול להפוך לשיחה עמוקה יותר: "ראיתי משהו רגיל כמו אוהדים אירים וישראלים יושבים בפאב בדבלין, רואים כדורגל ומתחילים לדבר. זה מתחיל בכדורגל, אחר כך עובר לעבודה, למשפחה, ל'מאיפה אתה?' ול'איך זה באמת לחיות שם?'".
"אחת הדאגות שלי לגבי השיח הציבורי על ישראל באירלנד היא עד כמה הוא צר", כתב. "כמעט לא שומעים ישראלים רגילים מסבירים איך הם רואים את המציאות שבה הם חיים, את הפחדים והטראומות שהם נושאים, או את הדילמות שהם מתמודדים איתן. בלי הקולות שלהם, הרבה יותר קל לעשות להם דה-הומניזציה ולדמוניזציה".
וידר הזכיר גם את עזז: "פין עזז, שנולד באנגליה, דיבר בגאווה גם על כך שהוא חצי ישראלי מצד אמו וגם על כך שהוא מייצג את אירלנד, דרך אביו שנולד בקורק. עבורו, כמו עבור כל כך הרבה אירים-ישראלים, שתי הזהויות האלה מתקיימות זו לצד זו".
הוא הוסיף: "בסגל הישראלי יש גם שחקנים אזרחיים מוסלמים, פלסטיניים. העובדה הזאת כמעט שלא הוזכרה בסיקור האירי הרחב, והיא מסבכת את התמונה של שני עמים שמוצבים זה מול זה בצורה מסודרת".
המסר המרכזי שלו היה ישיר: "פגשו ישראלים. דברו איתם. הקשיבו להם. אתגרו אותם, אם תרצו; שתפו אותם במה שאתם חושבים על עזה או על צה"ל, והיו מוכנים לשמוע איך הדברים נראים מהצד שלהם".
"אתם לא חייבים להסכים זה עם זה", המשיך. "שיחה כנה אולי תשנה משהו בדרך שבה אחד הצדדים או שניהם חושבים, אבל גם אם לא, וגם אם שניהם ייצאו ממנה עם אותן עמדות פחות או יותר, עדיין יש ערך עצום במפגש עם משהו עמוק יותר, מורכב יותר ואנושי יותר מאחורי התווית".
בסיום כתב: "בתקופה שבה יש כל כך מעט הבנה בין אירים לישראלים, אנחנו צריכים יותר מפגשים אמיתיים, לא פחות. לצערי, במקום ליצור הזדמנויות כאלה, אירלנד 'תארח' את ישראל במשחק ה'ביתי' שלה לא בדבלין, אלא בסרביה. המשחק שהיה מביא אוהדים ישראלים לכאן ומפגיש אוהדים משתי המדינות באותם רחובות ופאבים הועבר לחו"ל וייערך בדלתיים סגורות".
"לא משנה איך מסתכלים על זה, הסאגה הזאת הסתיימה רע", סיכם. "למרות כל הרעש, המשחקים מתקיימים. בינתיים, הדבר החיובי ביותר שהיה יכול לצאת מהמשחק של מחר - עצם המפגש בין הצדדים - כבר אבד".