משחקי נבחרת אירלנד מול ישראל ממשיכים להעסיק את התקשורת המקומית, וב"אייריש אקזמינר" הקדיש היום (שישי) טומי מרטין טור נרחב לשבוע המטלטל שעבר על הנבחרת. לדבריו, בשלב מסוים נראה היה שהנבחרת עצמה עלולה להפוך ל"קורבן נוסף של השסעים והקיטוב של זמננו", אבל בסופו של דבר היא דווקא הצליחה לשמור על מעמדה כגורם שמאחד חלקים רחבים בציבור האירי.
מרטין עבר על שרשרת האירועים מהימים האחרונים: ישיבות השחקנים, שינוי העמדה של גאווין בזונו, הדיונים הפנימיים, הספקולציות בתקשורת, מסיבת העיתונאים המתוחה עם היימיר הלגרימסון ובכירי ההתאחדות, העימותים סביב עצם קיום המשחק מול ישראל, הורדת הראשים בזמן ההמנון הישראלי, הטענות לקריאות גזעניות והניצחון של אירלנד על ישראל. "אם אתם מצליחים לעשות סדר בכל זה, אתם אנשים טובים ממני", כתב. "כבר יש פה ספר שלם, וזה אפילו עוד לא נגמר".
לדבריו, מי שקראו לחרם על ישראל אמנם לא השיגו את מטרתם, אך יכולים לראות בעצם העובדה שהנבחרת עמדה על סף משבר בדברצן הישג מסוים. "זו הייתה מחאה שצעקה מספיק חזק על מטרה הומניטרית כדי לחדור לבועה של הכדורגל המקצועני", כתב. מנגד, מרטין תיאר גם את התחושה בצד השני של הוויכוח - אלה שראו בתמיכה הרחבה בנבחרת מול אוסטריה דחייה של הניסיון לערב פוליטיקה ואקטיביזם בספורט. לדבריו, בין שני המחנות ניצב רוב ציבורי רחב הרבה יותר, שלא בהכרח מזדהה באופן מוחלט עם אחד הצדדים.
אחת השאלות המרכזיות בטור הייתה "של מי הנבחרת הזאת בכלל?". מרטין תיאר שלושה מעגלים שנאבקו במידה מסוימת על הזהות שלה: ההתאחדות, שרואה בנבחרת גוף שהיא מנהלת ואחראית עליו; השחקנים עצמם, שמפתחים זהות פנימית ומבודדת יחסית; והציבור הרחב, שמרגיש בעלות רגשית על הנבחרת גם בלי להיות חלק מהמערכת.
מרטין טען שהוויכוח סביב ישראל המחיש עד כמה הקווים האלה יכולים להתנגש. לדבריו, בתחילת הדרך רבים בציבור האירי היו פתוחים לאפשרות של חרם, על רקע המלחמה בעזה והלחץ מצד פעילים, פוליטיקאים ופרשנים. כשהתברר שההחלטה עלולה ליפול על השחקנים עצמם, הוא תיאר תחושת אי נוחות גוברת.
לדבריו, המפנה הגיע כשהביקורת על השחקנים מצד חלק מהתומכים בחרם הפכה חריפה מדי, כולל האשמות בבגידה. "ואז אנשים חשבו: טוב, מספיק עם זה", כתב. כך, לטענתו, אותו ציבור גדול ולא אידיאולוגי במיוחד "נסחף בחזרה אל המרכז, שם הרגיש נוח - תומך בנבחרת ולא הולך רחוק מדי לשום כיוון".
ועדיין, מבחינתו התשובה בסוף השבוע הייתה חיובית. "יהיו מי שיתאכזבו שהוחמצה הזדמנות לנקוט עמדה אמיתית נגד ישראל, ויהיו מי שיתאכזבו מהצעדים המצפוניים של השחקנים ששיחקו ושל זה שלא", כתב. "אבל בסוף השבוע הארוך הזה - שעוד לא הסתיים - נבחרת אירלנד נותרה, באופן כמעט מדהים, כוח מאחד באופן ייחודי. ובתקופה שבה אנחנו חיים, זה ניצחון בפני עצמו".