שלושה חודשים וקצת לפני שגרמניה פלשה לפולין והציתה את מלחמת העולם השנייה, נבחרת אירלנד הגיעה לברמן. זה לא היה ביקור שהוצנע, לא משחק שנערך הרחק מעיני הציבור ולא אירוע שהמארחים ביקשו להפריד מהמשטר. להפך. במשך יום שלם העיר הגרמנית חגגה את בואה של הנבחרת האירית, במפגן ששילב כדורגל, טקסים רשמיים וסמלים נאציים. בשיאו, דקות לפני שריקת הפתיחה ב-23 במאי 1939, עמדו שחקני אירלנד על כר הדשא והרימו את ידיהם בהצדעה הנאצית.
התמונה ההיסטורית הזאת מוכרת, אבל גיליונות ה"ברמר צייטונג" (Bremer Zeitung) מהיום שלפני המשחק ומהבוקר שאחריו מוסיפים לה שכבות יוצאות דופן. לא מדובר בעיתון מקומי ניטרלי: הספרייה הממלכתית והאוניברסיטאית של ברמן מגדירה אותו במפורש כ"עיתון היומי הרשמי של הנאציונל-סוציאליסטים בברמן". הוא שימש גם כביטאון רשמי של ראש העיר וכפרסום הרשמי של מושל הרייך באולדנבורג ובברמן. במילים אחרות, התיאורים הנלהבים של הביקור האירי הגיעו מתוך כלי תקשורת שהיה חלק ממנגנון השלטון הנאצי.
גם התזמון היה בלתי נתפס במבט לאחור. יום לפני המשחק, ב-22 במאי 1939, נחתמה בברלין "ברית הפלדה", הברית המדינית והצבאית בין גרמניה הנאצית לאיטליה הפשיסטית. בגיליון ה"ברמר צייטונג" שיצא בבוקר המשחק נמרחה החתימה על פני הכותרת הראשית, לצד צילומים ודברי שבח לברית בין אדולף היטלר ובניטו מוסוליני. כמה עמודים אחר כך כבר המתינה לקוראים ההבטחה הספורטיבית של היום: "היום מתקיים המשחק הבינלאומי הראשון של ברמן". כלומר, חגיגת הכדורגל מול אירלנד התקיימה ממש בתוך אווירת השיא של ההתקרבות הצבאית בין שני המשטרים הפשיסטיים.
האירים לא הגיעו ונכנסו ישר למלון. לפי "ברמר צייטונג", בבוקר המשחק נערכה לשתי המשלחות קבלת פנים רשמית בבית העירייה. נציג בכיר של המפלגה הנאצית בעיר ואנשי השלטון המקומי בירכו את האורחים, וראש המשלחת האירית הודה על מה שהעיתון הגדיר "קבלת פנים לבבית במיוחד". הוא אף הביע תקווה שהיחסים עם גרמניה, ובמיוחד עם העיר ברמן, "יתהדקו עוד יותר". לפי העיתון, בכל מקום שבו הופיעו האורחים האירים והגרמנים בהמשך היום, הם זכו לקבלת פנים חמה.
עוד לפני קבלת הפנים בבית העירייה נערך טקס בעל משמעות סמלית גדולה יותר. כל שחקני נבחרת אירלנד, יחד עם ראשי המשלחת ונציגי הספורט הגרמנים, הגיעו ל"Gefallenen-Denkmal" - אנדרטה לחללי צבא גרמניה בברמן. האירים הניחו במקום זר גדול, עטוף בסרט בצבעי אירלנד ועליו הקדשה מטעם נבחרת הכדורגל האירית.
בינתיים ברמן הפכה את המשחק לאירוע עירוני. כ-35 אלף כרטיסים נמכרו, האצטדיון התמלא עד אפס מקום ומפעלים בעיר הקדימו את סיום יום העבודה או שינו את המשמרות כדי לאפשר לעובדים להגיע. חברת החשמליות הפעילה 180 קרונות נוספים, שלפי העיתון הסיעו כ-9,000 נוסעים במיוחד לאצטדיון. רכבות עמוסות הגיעו מחוץ לעיר, אוטובוסים, מכוניות ואופנועים מילאו את הרחובות, והעיתון תיאר "זרם אדיר" של הולכי רגל ורוכבי אופניים. כתבה נוספת באותו גיליון סיפרה על כ-250 שוטרים שנדרשו לטפל בעומס ועל "צבאות של ממש" של רוכבי אופניים שהתכנסו באזור.
כבר בשעות אחר הצהריים המוקדמות הגיעו אלפים כדי לתפוס מקום, אף שהמשחק נפתח רק ב-18:30. בתקשורת המקומית כתבו שבאצטדיון שררה "אווירת משחק גדול כפי שלא הייתה מעולם בברמן". ילדים מתנועת הנוער ישבו אפילו בשטח הפנימי ובסביבת מסלול הריצה, אנשי SA שימשו בין הסדרנים, ונציגי המשטר מילאו את אזור הכבוד. רגע השיא מבחינת המארחים הגיע עם כניסתו של ראש הספורט של הרייך, הנס פון טשאמר אונד אוסטן. מטוסו אפילו ביצע הקפה מעל האצטדיון לפני נחיתתו, וכאשר נכנס למגרש התקבל, לפי העיתון, בקריאות "הייל" נלהבות.
כשהנבחרות יצאו יחד אל הדשא, דגל אירלנד הונף לצד דגלי המארחת, בעוד מסביב לאצטדיון התנופפו דגלי הרייך השלישי. ואז הגיע הטקס שלפני המשחק. "ברמר צייטונג" תיאר כיצד בזמן ההמנון האירי עמד הקהל הגרמני והרים את ידו הימנית לכבוד האורחים. כשנוגנו לאחר מכן שני ההמנונים הגרמניים בידי התזמורת הצבאית של בסיס חיל האוויר בדלמנהורסט, "גם שחקני נבחרת אירלנד הרימו את יד ימין להצדעה". העיתון הנאצי בחר לכנות אותה "Sportgrus" - "הצדעת ספורט".
לאנשי ההתאחדות האירית עצמם לא היה צורך במכבסת המילים הזאת. בדוח הרשמי שהגיש לאחר מכן למועצת ההתאחדות כתב המזכיר ג'ו וויקהאם: "בברמן הונפו הדגלים שלנו, אם כי כמובן הם היו מעטים לעומת צלבי הקרס. כמחווה, ביצענו גם את ההצדעה הגרמנית בזמן ההמנון שלהם, ובעת ההמנון שלנו עמדנו דום. נאמר לנו שהדבר יזכה להערכה רבה מצד הציבור שלהם, ואין ספק שכך היה". הוא אף סיפר כי במשתה שלאחר המשחק שיבח שר הספורט הגרמני את אירלנד על כך שקיימה את המשחק כמתוכנן למרות מה שהגדיר "דיווחים עיתונאיים לא נכונים" על המצב בגרמניה ועל כוונות המשטר.
האווירה עוד לפני הכניסה למגרש לא הייתה ספורטיבית בלבד. לפי תיאור היסטורי מאוחר יותר, שהתבסס בין השאר על זיכרונותיהם של אנשי הנבחרת, 35 אלף הצופים נחשפו לפני שריקת הפתיחה לתוכנית שנמשכה כשעתיים וכללה מוזיקה מעוררת ונאומים פוליטיים. ההמנון הגרמני ומנגינות צבאיות נשמעו ברחבי האצטדיון. כשהתברר שלתזמורת המקומית אין תווים להמנון האירי, ג'ו אוריילי, ששירת בעבר בתזמורת הצבא האירי, כתב אותם מהזיכרון.
ג'ימי דאן היה קפטן אירלנד באותו ערב. דאן, סוציאליסט ורפובליקני שנכלא בצעירותו, הוא הדמות שסביב ההצדעה נולדה במשך השנים מחלוקת היסטורית קטנה. לפי אחת הגרסאות הוא התנגד למחווה; לפי עדותו של חברו ג'ו אוריילי, הוא כן עמד בשורה בזמן ההצדעה, אבל מחה בדרך הזאת. התמונות לא חדות מספיק כדי ליישב לחלוטין את הסתירה. כך או כך, אין מחלוקת על כך שהנבחרת האירית כקבוצה ביצעה את המחווה, וגם הדוח הרשמי של ההתאחדות מאשר זאת.
המשחק עצמו, שהסתיים ב-1:1, כמעט היה משני לחגיגה שסביבו. בערב נערכה לנבחרת קבלת פנים נוספת, הפעם במסגרת משתה שבו נכחו בכירים נאצים. זה היה המשחק הבינלאומי האחרון של גרמניה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, וגם המשחק האחרון של אירלנד במשך שבע שנים. פחות מארבעה חודשים לאחר אותו ערב בברמן, גרמניה פלשה לפולין.
הסיפור לא התחיל ב-1939. שלוש שנים קודם לכן, ב-17 באוקטובר 1936, גרמניה הנאצית הגיעה לדבלין למשחק מול אירלנד בדאלימאונט פארק. המטוס הגרמני נחת כשצלבי קרס מצוירים על זנבו, והמשלחת התקבלה בידי נציגי ההתאחדות האירית. הגרמנים נסעו למלון גרשם באוטובוס שקושט בדגלי צלב הקרס. בזמן ההמנונים הם הסתדרו במרכז המגרש וביצעו את ההצדעה הנאצית, כשדגל צלב הקרס התנופף לצד הטריקולור האירי.
אירלנד ניצחה באותו יום 2:5 לעיני כ-28 אלף צופים, אבל התמונות המפורסמות של השחקנים הגרמנים במועל יד לא היו הסצנה היחידה. לפי הדיווח בן התקופה שמובא בארכיון ה"אייריש טיימס", בסיום המשחק פרצו אוהדים אירים אל כר הדשא, נעמדו מול היציע המרכזי והריעו לגרמנים - ו"מאות ידיים הורמו בהצדעה הנאצית". אחד מאנשי המשלחת הגרמנית הגדיר לאחר מכן את המחווה של האוהדים האירים "מחווה נפלאה של ספורטיביות אמיתית".
הגרמנים זכו גם אז לאירוח רשמי וחם. אחרי המשחק נערכה עבורם ארוחת ערב חגיגית במלון גרשם בהשתתפות דמויות בכירות בחיים הציבוריים באירלנד. שלוש שנים לאחר מכן התהפכו התפקידים: הפעם האירים היו האורחים, ובברמן הם כבר לא רק צפו במועל היד של היריבה. הם עצמם עמדו מול 35 אלף צופים, בתוך אצטדיון עטוף בדגלי הרייך השלישי, והרימו את זרועם.
המסמכים, העדויות והארכיונים מותירים מעט מקום לספק לגבי מה שאירע: ב-1936 אירלנד אירחה את גרמניה הנאצית בדבלין, ומאות אוהדים אירים חיקו את ההצדעה של האורחים; ובמאי 1939, כשאירופה כבר עמדה על סף מלחמה, הנבחרת האירית נסעה לברמן, השתתפה ביום של טקסי כבוד וקבלת פנים רשמית - ולפני המשחק ביצעו שחקניה את "ההצדעה הגרמנית" מול הקהל.