הפודקאסט של ספורט1 "מחצית בשכונה" בהגשת רון עמיקם עלה לאוויר. לכבוד הפרק ה-62 התארח גילי ורמוט, מגדולי עושי המשחק בכדורגל הישראלי בדור האחרון, כיום פרשן ומגיש הפודקאסט "קיקטוק" מבית "אול-אין". ורמוט, ששיחק בקבוצות הגדולות בישראל, בנבחרת ישראל ובשתי קדנציות באירופה, חזר לילדות בקריית ים, לאביו יעקב (יאנק) ורמוט, לכישרון שפרץ בהפועל חיפה, לשלושער מול פולין בנבחרת הנוער ולבחירה לעבור להפועל תל אביב ולא למכבי חיפה אחרי הירידה.
על הבחירה בהפועל תל אביב אחרי הפועל חיפה: "מכבי חיפה רצתה לקנות אותי ולהשאיל אותי. אמרתי: בשביל זה אני לא עובר לשם. הפועל תל אביב רצתה אותי מהרגע הראשון, דרור קשטן רצה אותי. אחר כך מכבי חיפה כבר רצתה אותי לסגל, אבל הייתי נעול על הפועל. הבורר קבע 175 אלף דולר, וזה מה שהפועל שילמה".
על העונה הראשונה בהפועל של דרור קשטן: "לא התחלתי בהרכב. אחרי חודש-חודשיים פנסטיל ירד להיות מגן, נכנסתי לכנף ימין ורצתי עד סוף העונה".
על המעבר לגנט: "טסתי לשם, ודודו דהאן לא הרשה לאבא שלי לבוא לטיסה. טסתי רק עם עורך הדין. אחר כך כעסנו על עצמנו שאבא שלי לא בא. דוחקים אותך לפינה עם הסכומים, ובסוף חתמתי. זה היה דפוס פעולה - שלא יהיו גורמים שיכולים להפריע, שנבוא ונחתום צ'יק צ'אק. בסוף זה גם עליי, אני חתמתי".
על המאמן הנורבגי בגנט: "מבחינת אופי הוא היה נוראי בשבילי. קרח. מקסימום 'בוקר טוב', רואה את האימון והולך. אין קשר, אין שיחות. ברוב המשחקים נכנסתי כמחליף. כבשתי שלושה שערים, אחד מהם יפה מאוד נגד סטנדרד ליאז'. היו בטוחים שאחרי עונה אני אעשה את הקפיצה".
על ההצעה מקורטרייק: "רציתי ללכת בהשאלה לארבעה חודשים. אמרתי: לא טוב לי פה, אני רוצה לשחק. דודו דהאן ישב לידי ואמר: אל תשחרר אותו, הוא ילד מפונק, שיישאר ויילחם. ואני עם דמעות אומר: תנו לי ללכת לשחק".
על "מבחן המקרר" מתקופתו בבלגיה: "זו נקודת מבט מעניינת שלא הייתי מודע אליה. אני לא יודע אם זו הסיבה אם הצלחת או לא, כי אפשר לתת גם דוגמאות הפוכות, אבל אני חושב שכשאתה בא עם אישה וילד אתה בא יותר להתמקם. אני הייתי צעיר יותר, והאופי שלי היה קצת בעייתי. היה לי קשה לשבת בצד. מנטלית, בגרמניה זה כבר בא עוד יותר לידי ביטוי".
על החזרה לארץ: "אמרתי לעצמי: על מה אני סובל פה? בארץ אני יכול להרוויח אולי אותו דבר, בקבוצה שמשחקת באירופה, ולהיות במעמד יותר גבוה. אני לא בספרד, באנגליה או בגרמניה. האופי שלי היה קצת בעייתי. היה לי קשה לשבת בצד. בגלל זה אני מעריך שחקנים כמו ברדה, אלמוג כהן, ליאור רפאלוב וביברס נאתכו. הם ידעו לשרוד משברים. זה הרבה כוח מנטלי. אצלי תמיד היה הפיתוי של: על מה אני אלחם פה, כשבארץ אני יכול להרוויח אותו דבר אם לא יותר, בקבוצה לא פחות טובה מקצועית, ואני בבית שלי?".
על החזרה להפועל תל אביב ב-2008: "הבנתי שאלי גוטמן מאוד רוצה אותי ובונה עליי. הוא רצה לבנות קבוצה טכנית".
על הפריחה תחת אלי גוטמן: "החזרה הזאת הייתה בדיוק מה שהייתי צריך. גוטמן האמין בי מאוד, נתן לי את המקום ואת החופש, ובסופו של דבר הגעתי שם לשיא שלי. זו הייתה התקופה שבה הפכתי משחקן טוב בליגה לשחקן מוביל, עד הזכייה בתואר שחקן העונה".
על ערן זהבי: "כקשר הוא היה די בינוני. ראית ילד שמאוד רוצה, מאוד שאפתן, מאוד רעב. אבל ראית גם בעיות באיכות, בליטוש, בטכניקה ובבעיטה לשער. נתנו לו ונתנו לו. מי האמין שבגיל 25 הוא יהפוך לחלוץ ויסיים כחלוץ הכי גדול? פתאום בגיל 30 נהיה לו משחק ראש של כריסטיאנו רונאלדו. זו הגדולה שלו, וגם של יוסי אבוקסיס וגוטמן שנתנו לו".
על הקבוצה הגדולה של הפועל: "אי אפשר באמת למדוד איזו קבוצה היא הכי גדולה. בעונת 2008/09 סיימנו במקום השני, ואז הגיעו איתי שכטר, דדי בן דיין ונמניה ווצ'יצ'ביץ', והדברים התחברו. סיימנו במקום הראשון בבית בליגה האירופית. גם הקמפיין בליגת האלופות היה מכובד, אבל אולי הקמפיין בליגה האירופית היה גדול יותר. לא היו אז רוטציות וחלוקת עומסים כמו היום. כמעט תמיד שיחקנו עם אותו הרכב".
על הדקות האחרונות בטדי ב-2009/10: "גוטמן זרק שחקנים קדימה, ומצד שני בית"ר ירושלים יצאה למתפרצות. רצתי אליו וצעקתי: 'תסדר אותנו, אנחנו הולכים להפסיד'. הוא התעשת. בעטתי, אריאל הרוש הדף, והריבאונד הגיע לזהבי. אולי זה היה ההבדל במזל של הקריירות שלנו. אני צוחק. גם לא כל אחד היה מבקיע את זה, הוא סיים הכי טוב שאפשר. זהבי עשה את הקריירה הכי גדולה ב-20 השנה האחרונות. זו תופעה".
על היציאה לקייזרסלאוטרן: "רציתי לעשות תיקון. יצאתי הפעם כשחקן הרכב בנבחרת, שחקן העונה ואחד הכוכבים בליגה. החלום תמיד היה ספרד. דיברו על ריאל סוסיאדד וסלטה ויגו. קייזרסלאוטרן בכלל הגיעה בשביל שכטר, ראתה אותי ועקבה אחרינו. אמרו לי שיש לי את זה ביד ושיהיה סיכון לחכות, אז חתמתי".
על הפציעה שסחב בעונת 2010/11: "מפברואר סחבתי בקע. באפריל כבר כמעט לא התאמנתי ועליתי עם זריקות. בחצי גמר הגביע כל כך סבלתי שאמרתי שאם המשחק הולך להארכה אני יוצא. אמרתי לאבא שלי: אני לא יכול יותר. הלכתי לניתוח, וזה דפק לי את ההתחלה בגרמניה".
על הטיפול החשאי: "לקחתי אוטו ונסעתי לבלגיה לדוקטור מרטנס בלי שהם יודעים. הוא נתן לי את הקוקטייל שלו - אני לא אגיד איפה הוא דקר אותי - וזה עזר".
על האימון ששינה הכול: "באימון מסכם רקדתי, בישלתי וכבשתי. עוזר המאמן שאל למה אני לא מתאמן ככה תמיד. אמרתי: האימונים לא מעניינים אותי, תנו לי במשחקים ואני אעשה את זה. הוא סיפר למאמן. אחר כך נכנסתי נגד וולפסבורג, והמגן שלי בישל את שער הניצחון. אחרי המשחק המאמן עבר לידי וסימן לי עם היד 'פקה פקה'. הבנתי שסיימתי את הסיפור".
על תחושת הפספוס: "יכול להיות שבמועדון אחר בגרמניה הייתי מצליח, יכול להיות שבספרד גם לא. אי אפשר לדעת. לא היה לי אופי מספיק חזק. כשאומרים לי שלא מימשתי את עצמי עד הסוף, אני לוקח את זה כמחמאה. זה לא צורב לי".
על חצי העונה בדה חראפשחאפ ההולנדית: "נהניתי מאוד. מועדון ביתי, מגרש מלא, 12-13 אלף איש. קיוויתי שאחרי ארבעה חודשים אמצא קבוצה אחרת, אבל הייתי צריך לחזור לקייזרסלאוטרן. רציתי לעזוב את קייזרסלאוטרן, אבל לא רציתי לחזור לישראל. היו הבטחות מסוכנים והבטחות והבטחות".
על סלטה ויגו: "ביום האחרון רונן קצב אמר לי: תהיה ליד הפקס, סלטה ויגו הולכים לשלוח פקס. בסוף נרדמתי על הפקס. חזרתי לארץ בלית ברירה, מדוכא. מבלגיה רציתי לחזור. מגרמניה רציתי לעזוב, אבל לא רציתי לחזור לישראל".
על קבלת הפנים של אוהדי הפועל: "אני מגיע לשדה והוא כולו אדום, עם חולצות מספר 14. זה מטורף, לא כל שחקן זוכה לזה. אבל באותו זמן הייתי מדוכא. עושים לי קבלת פנים חמה ומרגשת, ואני רק רוצה להגיע הביתה ולהיסגר".
על הקשר להפועל תל אביב: "אם היה בעלים יציב, כמו שיש היום או כמו שהיה בהפועל באר שבע ובמכבי חיפה, לעולם לא הייתי עוזב. בסוף חתמתי במכבי תל אביב, לא שמו לי אקדח על הרקה, יש לי אחריות. אבל במצב כלכלי רגיל, מי חשב לעזוב? זה היה המקום הטבעי שלי".
על הזיהוי שלו עם הפועל תל אביב: "אני לא אוהד אף קבוצה. אני מזוהה עם הפועל תל אביב. הבן שלי אוהד הפועל תל אביב, לא קשור אליי. אני אוהב את המועדון, אני אוהב את האוהדים, אני מזוהה, הכול בסדר".
על החיזורים ממכבי תל אביב: "מכבי חיזרה אחריי כמעט בכל חלון, עם חוזה גבוה ב-30-40 אחוז. כל הזמן ויתרתי. בהפועל גם קיצצתי כשאמרו שיש בעיות כלכליות. אני לא מסיר מעצמי אחריות, אני חתמתי. הכול קרה מהר מאוד אחרי הדרבי, נשארו בערך 18 שעות עד סוף החלון. אבל אף אחד לא עמד לי עם אקדח על הרקה. כשאתה שם צהוב בפעם הראשונה זה מוזר, אתה מרגיש בפורים, כי זה משהו שהיה אסור לך לגעת בו".
על הבוז שקיבל גם במכבי: "בהתחלה גם הקהל של מכבי תל אביב שרק לי בוז. שונאים אותך גם פה. הדרך לשנות את זה היא להיות טוב, לכבוש ולבשל, אבל במשחק השלישי שלי גמרתי את העונה. לא ידעתי לעשות את ההפרדה. כל הזמן היה לי בראש כמה פגעתי בהפועל. אולי אחרים היו צולחים מעבר כזה יותר טוב. זה עניין של אופי. ממש לא נקשרתי למכבי תל אביב".
על הגול נגד הפועל: "הגול היחיד שלי בקריירה שלא חגגתי היה נגד הפועל תל אביב. לא חגגתי למרות ששרקו לי בוז וקיללו אותי. הפציעה? נכנסתי לתיקול שלעולם לא הייתי נכנס אליו, שמעון אבוחצירה נפל עליי ושברתי את הקרסול. עשיתי פעולה שאני לא אמור לעשות ולא יודע לעשות".
על המעבר למכבי חיפה: "זו הייתה הקלה. חד משמעית. נכון שגדלתי בהפועל חיפה, אבל המעבר למכבי חיפה היה משהו שרציתי. הפועל חיפה ומכבי חיפה זו יריבות, אבל זה לא דומה למה שקורה בתל אביב".
על החזרה להפועל חיפה: "אחרי שנתיים במכבי חיפה חזרתי להפועל חיפה וקיבלו אותי בידיים פתוחות. מבחינתי זו סגירת מעגל רומנטית, אחרי 13 שנה לחזור למקום שבו גדלת. גם זכיתי שם בגביע המדינה, אז זו הייתה סגירת מעגל יפה".
על התנאים במועדון: "כשאתה מקבל משכורת במעטפה ושותה מג'ריקן, אתה מרגיש שחזרת בזמן. יואב כץ משקיע בשכר שחקנים, אבל בדברים מסביב היה חסר הרבה. לא תמיד היה צוות רפואי מלא, לא GPS, לא ארוחות ולא תוספים. אולי דברים השתנו מאז".
על הדור שלו: "להוציא את יוסי בניון וזהבי וכמה בודדים, להרבה אפשר להגיד: לא הייתם מספיק דומיננטיים בנבחרת. כולם מחויבים במקסימום. עולים עם טירוף ורוצים לשים את הלב על הדשא. אבל לא מספיק טובים".
על הבעיה של הנבחרת: "בנבחרות אחרות אתה רואה מסורת משחק, DNA. אצלנו הרבה פעמים הדברים מקריים. רואים קצת שכונה במשחק. אין את הסדר שאתה רואה בקרואטיה או בסלובניה".