ככל שאתה צופה יותר במשחקי נבחרת ישראל בעשור האחרון, ככל שאתה חוזה בשקיעתה של הנבחרת הייצוגית לצד הגלות מהבית ואובדן הזהות איתה (וחיזוק הזהות עם הקבוצות), אתה מתרגל לסיטואציה, אתה מפשיט את האופטימיות הטבעית לפני כל משחק, בוודאי שלפני כל קמפיין.
לא משנה איך תשחק הנבחרת, נסוג או תוקפני, בהנעת כדור או בכדורים ארוכים, באגרסיביות או בעדינות, עם כוכבים או רק עם צעירים, דפוס הפעולה שלה הוא זהה: היכולת לעקוץ ולצד זה היכולת להשתטות, ומעל הכל: המומחיות לחטוף שער בחמש הדקות האחרונות (+תוספת הזמן) של כל מחצית. כאילו בגיל 16, כשהשחקנים עולים לנערים א', הם ממשיכים לתרגל משחק ב-80 דקות ולא מצליחים להחליף דיסקט ל-90.
בחמשת משחקיה האחרונים הרשמיים של ישראל הפסידה הנבחרת 4 פעמים וניצחה את מולדובה החלשה 1:4. בארבעת הפסדיה ספגה הנבחרת 16 שערים, מתוכם 7 באותן 5 דקות של סוף כל מחצית. 43.75 אחוזי ספיגה בעשר הדקות האלה, 56.25 אחוזים בשאר 80 הדקות.
לא משנה מה ההרכב, מה המערך, כמה היינו מסוכנים, כמה כבשנו (5 שערים בארבעת המשחקים הללו), אנחנו תמיד נפסיד ולרוב נפסיד על חוסר היכולת להחזיק תוצאה בדקות הסיום. אתה צופה בנבחרת ויודע שזה יקרה. אי אפשר לתרגל בכמה אימונים בכל התכנסות הישרדות בחמש דקות. זה מושרש מנטלית. הישראלי לא רגיל לדרך, אין לו אסטרטגיה, הוא רגיל למערכות קצרות: מערכות צבאיות, מערכות יחסים, משחק כדורגל של 90 דקות.
אפשר ללחוץ 20 דקות, אפשר להתגונן חצי שעה, אי אפשר להחזיק את זה לאורך זמן. אלה מגיעים מאמריקה יום לפני משחק, אלה מגיעים ממאמנים שמניעים או מאמנים שמשחקים על מסירות ארוכות או מאמנים שלוחצים גבוה או במרכז המגרש. אי אפשר לגבש משהו אחיד בכמה אימונים. רגע, אבל אלה אותם תנאים גם ליריבות, לא? זהו, שלאוסטרים יש כדורגל מובנה, ולאיטלקים יש כדורגל מובנה, ולאנגלים כדורגל מובנה - למרות הזרים בליגה - ולכולם יש את הכדורגל שלהם. מה הכדורגל שלנו?
ולכאורה היה רעיון מאחורי המשחק של ישראל אמש בלינץ. מחמישה בלמים ישראלים סבירים מינוס בכדורגל הישראלי, היחיד שמשחק באחת משמונה הליגות הטובות באירופה - נפצע. ובלי סתיו למקין, וכדי להרוויח בהרכב שחקנים התקפיים ולשמור על השער, רן בן שמעון עלה במערך של 1-5-4, שהפך בהיערכות ההגנתית למערך של חמישה שחקני הגנה, כשענאן חלאילי יורד לעמדת המגן הימני וגיא מזרחי הופך לבלם ימני.
וכך היה אחר כך עם רז שלמה. וזה לא הספיק. במערך אמיתי של 2-5-3, שחקן הכנף ממוקם במפגש בין קו האמצע לקו הרוחב. כשצריך לעלות ולרדת כל הזמן, וההתקפות ארוכות, שחקן הקו שופך לאגר גם אם הוא שחקן פרמיירליג. איך נולד השער בדקה ה-90? במפגש בין העייפות של חלאילי לברירת המחדל של חילוף ראשון ברז שלמה. זה ניתר לכדור שעבר מעליו, והשני לא הצליח לסגור - זה קורה לו גם בפאלאס - והאוסטרים כבשו גול קל בדקה קשה.
אנחנו לא רעים בהיערכות לקרב, אבל לא פחות יודעים להגיב לתקלות בקרב עצמו. בישראל התקשו להיערך למצב של חיסרון מספרי, הפסיקו לשחק, לשלוט בכדור ולבלות בחלק המגרש של האוסטרים. הבונקר המובהק הזמין שערים. הכניסה של סשה קלאידז'יץ' הענק בשלב מוקדם טרפה את הקלפים. במצבים כאלה חשוב לאלתר פתרונות או לעבור לפלאן B. איך מתפקדים רגיל ב-10 שחקנים, או מי לוקח את הענק הזה, אולי מישהו גבוה וחזק מהספסל שרק זה יהיה תפקידו? נגיד עומרי גאנדלמן?
ישראל עשתה את מה שהיא יכולה, וזה מה שהיא יכולה גם כשיש לה שחקנים מווסטהאם, אייאקס, פאלאס וסאות'המפטון בהרכב. כשהם מגיעים לנבחרת הם חוזרים להיות שחקנים ישראלים. שום דבר ממה שהם סופגים במשך כל השבוע לא נשאר, כשחוזרים לדבר עברית, ומעבירים דאחקות, ונכנסים לשבלונות שלהן הם רגילים.
הנה, השבוע הזכירו שוב ושוב את ה-0:5 על אוסטריה ב-1999. היה שם הרכב אדיר: בנאדו, שלח ואלון חרזי בלמים; חזן וגרייב בכנפיים; אבוקסיס ובנין בקישור האחורי; ברקו, רביבו והאווירון בחלק הקדמי. זה המשחק הכי טוב של ישראל בכל הזמנים. שלושה חודשים אחר כך שיחקה נבחרת ישראל בלימסול עם אותו הרכב בדיוק. האמסטרינג לברקוביץ' בדקה העשירית שיבש את תוכנית המשחק, היה שם אפס אילתור, וזה נגמר בהפסד בדקה ה-87. לא חושב שצריך פה הסברים. לא משנה באיזה הרכב תעלה נבחרת ישראל, היא בסוף תמיד תהיה נבחרת ישראל.
מתעסקים הרבה בהרחקה של סייד אבו פרחי - מוצדקת או לא - אמש. צריך להתעסק קודם כל בקוד ההתנהגות של שחקני נבחרת ישראל ובקוד ההתנהגות של שחקני כדורגל בכלל, בוודאי ברמות האלה. למשחק הכדורגל יש קודים נוקשים. אתה תמיד לבוש (מקפידים אפילו על חולצה בתוך המכנסיים), וזה הדבר היחיד שאתה לובש (לא מוציאים כיפה מהגרב, לא דגל); למגרש יש את הרקוויזיטים שלו, לא פוגעים בהם (לא נתלים על המשקוף, לא בועטים בדגל הקרן, קל וחומר שולפים אותו ועושים תנועת סנוקר), לא מסמנים לקהל תנועות. פשוט לא.
בישראל מחליקים על רוב הדברים, על תנועת ההשתנה של הכלב שעשה מאוויס צ'יבוטה, על תנועות אקדח (יש חגיגת שמחה שבה שניים יורים זה בזה ונופלים לאחור, אקט מטורף), תנועות השתקה. בעולם רואים את זה אחרת. מה שמותר בישראל, אסור בעולם. סייד אבו פרחי קיבל צהוב מוצדק ומכיוון שהוא היה מספיק טיפש לעשות את זה עם צהוב ראשון, הוא קיבל גם אדום.
הבעיה היא שרן בן שמעון עלה למשחק רשמי עם חלוץ ששיחק 104 משחקים במסגרת מקצוענית, 5,751 דקות, שתי דקות מהם במשחק נבחרת בוגרת. ילד בן 20, בלי ניסיון בינלאומי. רב"ש עשה את זה כי רוב החלוצים החמים שלו הגיעו בטיסה יום קודם מארה"ב וסבלו מעייפות וג'ט-לג, אז לא העלו אותם. אז למה דור תורג'מן כן עלה לבסוף כמחליף? אדמת זו מחלה, שעלת זו מחלה, יעפת זו לא מחלה. אבו פרחי כבש שער (יפה, אגב), אבל מה זה היה שווה אם הוא לא יודע לחגוג אותו כמו שחקן כדורגל אחראי?
האם בעתיד צריך למנוע מצעירים לעלות בהרכב כדי שלא יעשו שטויות, כמו אלי אוחנה בן ה-21 באוסטרליה? ממש לא, אבל חשוב להסביר להם. כי הטעויות האלה עולות בסוף ביוקר לנבחרת ובמשרה למאמנים שלה.
גילי ורמוט אמר השבוע שלדעתו דור פרץ היה צריך לעלות בהרכב של הנבחרת כחלוץ 9. ריצ'ר'ד נילסן העלה במשחק באוסטריה לפני 25 שנה את אבי נמני כחלוץ ולא את אלון מזרחי. נילסן הסביר אז שאבי נמני הוא השחקן שהכי מתמצא ברחבה. נמני כמובן גם כבש (חצי עצמי, אבל כבש) במשחק ההוא. אם מאמנים לא ייצאו מהשבלונות שלהם ולא יאלתרו, הם בסוף יפסידו.
ואז ידברו על מאמן זר, במקום לדבר על הלקויות של הכדורגל הישראלי והכדורגלן הישראלי.
כנראה שמרוב התעסקות במשחק ביום ראשון בדברצן (אצטדיון רמת גן המחודש) מול אירלנד, שתי הנבחרות הפסידו אתמול. העיסוק באירלנד האנטי ישראלית ובמאמן האיסלנדי שלה האנטי ישראלי, משכיח מאיתנו שבסוף זה משחק כדורגל. הוא יקוים, ישוחק 90 דקות פלוס זמן פציעות, והוא משחק בית שצריך לנצח, גם אם הוא נערך במישקולץ של הנבחרת, אבל בלי הקהל של הפועל ת"א, ובלי קהל בכלל.
עצם העובדה שאלה התנאים של הספורט הישראלי הקבוצתי - הם אלה שצריכים להטריד אותנו. הבידוד הבינלאומי שחווה גם ראש הממשלה אמש באו"ם, מעקר את כל הדיון על דירוגה של אירלנד כאויבת ישראל (יותר מקטאר או פחות מסוריה של א-שרע?). המלחמה שלנו היא לא נגד אירלנד אלא מול הבידוד הזה שנכפה עלינו. מי שנהנה מסכסוכים בלתי פתורים שלא חותרים לסיומם - כי רק בכוח הם מבינים - צריך לזכור שאת המחיר אנחנו משלמים כציבור והציבוריות שלנו הוא גם הספורט שלנו. ככל שהנבחרת רחוקה מאיתנו, אנחנו נתרחק ממנה עד שהיא כבר לא תהיה רלוונטית.