ג'ונתן כריסטלדו היה אחד הכישרונות הבולטים שצמחו במחלקת הנוער של ולס סארספילד במאה הנוכחית. הכדורגלן בן ה-37, שכיום אינו משתייך למועדון ומשחק בקבוצת הוותיקים, זכה באליפות עם הקבוצה מליניירס והניף תארים גם עם פלמייראס בברזיל ועם ראסינג קלוב בארגנטינה. אלא שחייו האישיים התנהלו בכיוון שונה לחלוטין, כולל מעצר ב-2020 לאחר שאיים לרצוח את אם ילדיו. השבוע הוא סיפק וידויים מטלטלים על הדיכאון שעבר, על בעיותיו עם אלכוהול ועל שיחת הטלפון שמנעה ממנו לשים קץ לחייו.
בריאיון ל-TyC Sports עבר כריסטלדו על תקופות שונות בקריירה שלו, שבמהלכה לבש בין היתר את מדי מטאליסט חרקוב האוקראינית, בולוניה האיטלקית וריאדוס המקסיקנית. השיחה כללה עדות קשה במיוחד: "המטפלת שלי הצילה את חיי. כשהיו לי מחשבות אובדניות, נסעתי בטנדר שלי בכביש הפאן-אמריקאי ורציתי להתרסק, כי כבר לא יכולתי לשאת את הכאב והסבל. לא מצאתי מוצא אחר. הרגשתי שהדבר היחיד שנותר הוא לכבות את עצמי. ואז הטלפון שלי צלצל וזו הייתה היא. עניתי לה בבכי וסיפרתי לה מה אני עומד לעשות".
העיתונאי פבלו לאמדיקה שאל אותו מה היה קורה אילו אותה שיחת טלפון לא הייתה מגיעה, וכריסטלדו לא הותיר מקום לספק: "אם היא לא הייתה מתקשרת אליי, הייתי מתרסק".
כשנשאל אם כבר קיבל את ההחלטה, הוסיף: "כן, כן. לא יכולתי יותר. הרגשתי כאב כל כך עמוק. חשבתי שהפתרון היחיד שיש לי הוא לכבות את עצמי. לא רציתי לסבול יותר, רציתי לעצום את העיניים וזהו. שזה יהיה הסוף שלי. היא אמרה לי להירגע ולעצור איפשהו. בכיתי כמו ילד".
המעבר שלו למטאליסט האוקראינית גרם לו לחיות לראשונה ללא הוריו, ועד היום הוא מתחרט על המעבר לאירופה באותה תקופה: "באוקראינה התחלתי להרגיש את תחילתו של דיכאון. הייתי הולך לישון מאוחר וקם בצהריים. לפעמים אפילו הייתי הולך לבית של (כריסטיאן) קיטי ויאגרה כדי לא להיות לבד. הרגשתי בודד. לא הייתי מאושר. התחלתי לנסות למלא את החללים שהיו בי באמצעות קניית דברים, אלכוהול, נשים... הייתי בוכה לבד. זה היה עצוב מאוד".
"בחודשים הראשונים באוקראינה לא כבשתי. אני זוכר שכבשתי שער יפה באימון והמתורגמן אמר לי שהמאמן מרוצה ממני. אבל אמרתי לו: 'לא, אבל אתה יודע שאני עצוב?'. כי רציתי לבעוט לקורה הקרובה, פגעתי בכדור כל כך לא טוב שהוא הלך לקורה הרחוקה ונכנס. טעיתי. הבנתי שמשהו אצלי לא בסדר. כשאתה עצוב, הראש שלך לא איתך", סיפר על אותה תקופה סוערת בחייו.
אחרי ששיחק בפלמייראס, קרוס אסול וריאדוס דה מונטריי, החליט החלוץ לחזור לארגנטינה, ובאותה תקופה הבין שהגיע לתחתית: "לא רציתי לעשות את הדבר שאני הכי אוהב - לשחק כדורגל. זה קרה לי ב-2017, כשחזרתי לוולס. אמרתי: 'אני לא רוצה לשחק, אני עצוב'. והם לא הבינו למה. באותו רגע אפילו אני לא הבנתי מה קורה לי. לא רציתי ללכת לאימונים. הייתי הולך כי הייתי חייב, אבל לא רציתי לשחק.
"עזבתי את ולס ולא שיחקתי במשך שישה חודשים. החודשים הראשונים היו קשים מאוד, כי רק ישנתי ושכבתי במיטה. הילדים שלי היו קטנים ולא נהניתי מהם. הייתי מסתכל עליהם, אבל הייתי כמו צמח. רק רציתי לשכב במיטה. אז התחלתי להבין שאני זקוק לעזרה. ב-5 במרץ עמדתי לחגוג 29 ורציתי לפרוש, כי לא הייתי מאושר כששיחקתי כדורגל. לא הייתי מאושר, ואני אהבתי כדורגל. אמרתי לעצמי שאני צעיר מאוד והחלטתי להתחיל להתאמן".
באמצע 2018 אדוארדו קואודט העניק לו את הביטחון שהיה זקוק לו כדי לחזור למגרשים במדי ראסינג. "זו הייתה התחלה מחדש של הקריירה שלי ושל החיים שלי, מכל בחינה. אני אסיר תודה לצ'אצ'ו על ההזדמנות שהוא נתן לי, כי באותה תקופה יצאתי מדיכאון ולא שיחקתי במשך שישה חודשים. הוא הימר עליי. הוא שמע שאני מתאמן ואמרו לו שאני כשיר במאה אחוז מבחינה גופנית".
במדי ראסינג הוא כבש 10 שערים ב-48 משחקים, אבל שום דבר לא גרם לו להיות מאושר, אפילו לא זכייה בתואר: "זכיתי באליפות ולמחרת עדיין הייתי עצוב. כסף לא ממלא אותך. כבשתי שערים בבוליביה, אבל הילדים שלי היו במדינה אחרת ואני בכיתי בכל יום".
השינוי בחייו הגיע דווקא בבוליביה, כאשר גיירמו הויוס, שאימן אותו באוריינטה פטרולרו ואימן בעבר גם את אינטר מיאמי, קירב אותו לדת. "בגיל 33 הגעתי לרגע שבו אמרתי: 'אני לא יכול יותר עם החיים שלי, אני לא יודע מה עוד לעשות'. ההליכה לכנסייה נוצרית שינתה את חיי. שם למדתי להיות אבא, חבר, אח ובעל. חשבתי שאני יודע הכול. מצאתי אופק שאליו אני יכול לכוון ודרך שבה אני יכול ללכת. כי אני עברתי מצד אחד לצד אחר. אם אין לך זהות, אתה מחפש בכל מקום בניסיון למלא את החללים, שבמקרה שלי רק אלוהים יכול למלא. כי היה לי הכול, זכיתי בתארים, אבל מבחינתי הכול היה זמני", סיכם.