אלכסנדר בובליק, הטניסאי המדורג 13 בעולם, דיבר על ההפרדה בין חייו האישיים לקריירה שלו, וגם שיתף כיצד הוא בדרך כלל נוסע לטורנירים יחד עם אשתו.
"בתחילת הקשר אמרתי לה: 'בואי נפריד בין הדברים. אני הולך להתאמן, את רוצה לבוא איתי? אנחנו חוזרים הביתה, ושוכחים מהספורט הזה. בבית אני לא שחקן טניס', אז יש בינינו את ההפרדה הזאת", הסביר הטניסאי הקזחי בריאיון לערוץ היוטיוב של קארן אדמיאן. "וזה באמת עוזר לי בחיים, כי אין עומס יתר של טניס, כלומר אין לחץ מצד המשפחה שלי. אז אם אני מפסיד, זה כאילו אומרים לי: 'תחזור הביתה מוקדם יותר'. ובכן, באופן כללי, אני לא יודע, אני שחוק, מפסיד למי יודע למי, ואני כותב לה שאני לא רוצה לשחק יותר. והיא אומרת: 'אה, אוקיי, למה אתה דואג? אתה תהיה בבית מחר'. אז זה פחות או יותר העניין.
"ולפעמים זה הפוך, כשהיא רוצה להישאר בטורניר. כשנסענו השנה לרוטרדם, היא אמרה לי: 'שלא תעז, יא מניאק, להפסיד בסיבוב הראשון, שלא תעז. אני לא רוצה לנסוע לשם'. היא שונאת את רוטרדם כי שם תמיד חשוך לגמרי. יש מלון ממש במרכז העיר, ותמיד חשוך, תמיד יורד גשם, ואי אפשר ללכת לשום מקום עם הילד. אני אומר לה: 'טוב, בואי ניסע'. טסנו מאסטנה, טיסה של שמונה שעות. אני משחק נגד הורקאץ', משהו כמו 7:6, 5:4 עם שבירה. אני מסתכל למעלה לעבר היציע, והיא פשוט יושבת שם ולא מסתכלת עליי. אני מנצח את המשחק, והיא אומרת לי: 'כל הכבוד.' אז כן, יש לנו חוש הומור טוב".
על הנטייה שלו להתפרץ במגרש: "אני לא רואה טעם פשוט לעטות מסכות. אמרתי בסרט הדוקומנטרי שלי שיש חומת תקשורת ביני לבין התקשורת, כן, ביני לבין אנשים מסוימים שאני לא כל כך מעוניין בהם - אני חייב לתקשר איתם, לעבוד איתם. היא קיימת, כמובן, אבל אני לא אותו אדם שאני בבית, אם לומר זאת בצורה ישירה. אבל, אתם מבינים, לעטות מסכות ולהעמיד פנים שאני איזה אדם נפלא, טוב לב ומתוק שמתנצל על כל צעד שהוא עושה, לא כי הוא רוצה להתנצל אלא כי אמרו לו להתנצל - את זה אני לא אעשה".
בובליק סיכם: "אם אני באמת אשם, אני יכול להתנצל. כלומר, עד עכשיו לא התנצלתי בפומבי כי אני לא חושב שיש לי על מה להתנצל, מבחינתי. ואז יש את ההתנצלויות על מחבט שנשבר או על קללה, לכתוב פוסטים כמו: 'בבקשה תסלחו לי על שהפסדתי בסיבוב הראשון.' ובכן, אני חושב שזה קצת, איך לומר, צבוע".