כשנייג'ל לונווייק נשאל מי השחקן שהכי השפיע עליו, הוא לא בחר רק בגלל היכולת על הדשא. מבחינתו, הסיפור הגדול הוא הדרך. "בשבילי זה וירג'יל ואן דייק. אם אתה רואה באיזו דרך הוא היה צריך ללכת, זה לא תמיד היה קל. הוא עבר למועדונים שונים והיה צריך להוכיח את עצמו בכל פעם מחדש, ועכשיו הוא שם, אחד השחקנים הטובים בעולם ומנהיג של הקבוצה שלו", סיפר הבלם ההולנדי.
בפלימות' האנגלית, בה שיחק כמושאל, הוא אפילו זכה למחווה מיוחדת מהאוהדים, ששילבו את שמו בשיר המזכיר את ואן דייק. המחווה הזו לא רק חיממה את ליבו אלא גם חיזקה את תחושת השייכות לקהילה המקומית. "זו הייתה חוויה מדהימה. זה נותן תחושה שהקהל מאמין בך גם מחוץ למגרש", אמר.
ההשוואה לוואן דייק אולי נשמעת גדולה עבור שחקן שמגיע בגיל 23 למכבי חיפה, אבל היא מספרת הרבה על האופי של לונווייק. הוא לא גדל במסלול שבו הכול הסתדר מהר. במקום לפרוץ בגיל צעיר בקבוצה שבה התחנך, הוא בחר לעזוב את הבית בגיל 17, לעבור למדינה אחרת, להתמודד עם כדורגל פיזי יותר, לעבור מספר השאלות ולבנות את עצמו דרך דקות משחק. עכשיו, אחרי מסע ארוך באנגליה, בהולנד ושוויץ, הוא מגיע לישראל כשהוא כבר לא רק כישרון צעיר, אלא בלם עם ניסיון גדול מאוד ביחס לגילו.
לונווייק נולד בטילבורח שבהולנד וגדל במשפחה שבה ספורט היה חלק מרכזי מהחיים. גם אחיו הגדול ג'סטין הפך לכדורגלן מקצועני (משתייך לדינמו קייב, שיחק בעונה שעברה בפורטונה סיטארד כמושאל), והשניים עברו יחד במחלקת הנוער של פ.ס.וו. גם אחותם הצעירה ג'יידן בחרה במסלול ספורטיבי ומשחקת טניס. בבית משפחת לונווייק הכדורגל לא היה תחביב בלבד, אלא דרך חיים.
את השורשים מעולם לא שכח: "טילבורח היא העיר שלי. תמיד גרתי בשכונת דה רשווף. אם מישהו שואל אותי מאיפה אני, אני אומר שאני טילבורחאי" אולי זה נשמע כמו פרט קטן, אבל עבור הבלם הצעיר זה סמל.
הדרך של נייג'ל התחילה כבר בגיל צעיר. "אני זוכר שהתחלתי לשחק כשהייתי בן חמש או שש, עם הרבה ילדים מבוגרים יותר, וממש אהבתי את המשחק. אחרי שנה או שנתיים עשיתי את הצעד לפ.ס.וו ושיחקתי שם כמעט כל החיים שלי, במשך 10 שנים, עד שהייתי בן 16, כמעט 17", סיפר.
במהלך השנים במחלקת הנוער של המועדון מאיינדהובן הוא שיחק לצד שמות שהפכו בהמשך לכדורגלנים מוכרים, בהם נוני מדואקה ומוחמד איהטארן.
למרות הקשר העמוק לפ.ס.וו, לונווייק החליט בגיל 17 לבחור בדרך אחרת. לפי הדיווחים בהולנד, הוא יכול היה להישאר באיינדהובן, אבל החליט לקבל את ההצעה של וולבס. במועדון האנגלי זיהו אצלו שילוב של כוח פיזי, יכולת אתלטית ופוטנציאל להתפתח לבלם ברמות הגבוהות. מאחר שלא היה לו עדיין חוזה מקצועני בהולנד, וולבס שילמה לפ.ס.וו דמי השבחה בסך 220 אלף יורו בלבד.
"שיחקתי שם 10 שנים ואני אדם שאוהב אתגרים חדשים, דברים חדשים לעשות. כשוולבס הגיעו הייתי מאוד מעוניין, כי אני מאוד אוהב את הפרמייר ליג. זה תמיד היה החלום שלי לשחק בפרמיירליג, אז זו לא הייתה בחירה קשה", סיפר.
המעבר לאנגליה היה הרבה מעבר לשינוי מקצועי. בגיל שבו רוב השחקנים הצעירים עדיין חיים בבית, לונווייק נאלץ להתרגל למדינה חדשה ולחיים עצמאיים. "זה היה צעד גדול בשבילי ובשביל המשפחה שלי, כי הייתי עדיין צעיר והם היו צריכים לתת לי ללכת למדינה אחרת לבד. וולבס סידרו הכול טוב מאוד. הרגשתי חופשי, הרגשתי ממש טוב. הקבוצה הייתה נחמדה, כולם היו נחמדים, וגרתי לזמן קצר עם משפחה מארחת".
החוויה הזו שינתה אותו גם כאדם. "בדרך כלל אתה עם המשפחה שלך, הם עושים הכול בשבילך, אבל שם הייתי צריך לעשות דברים לבד, לעבוד על עצמי ולפתח את עצמי. זה ביגר אותי הרבה". גם מבחינה מקצועית הוא הרגיש שינוי משמעותי. "הכדורגל האנגלי מאוד פיזי, ומהבחינה הזו התפתחתי הרבה".
בוולבס האמינו בו מהר מאוד. הוא התקדם מקבוצת הגיל שלו לקבוצה עד גיל 23, התאמן עם הקבוצה הראשונה ואף ישב על הספסל במשחק פרמיירליג מול אברטון בינואר 2021. "זו הייתה הפעם הראשונה", סיפר בהתרגשות, "לא היו אוהדים באצטדיון בגלל הקורונה, אבל עדיין זה היה מרגש".
לונווייק גם זוכר לטובה את היחס שקיבל מהשחקנים הבכירים. "שחקנים כמו קונור קודי תמיד עזרו לצעירים. הם פשוט שחקנים טובים יותר, מבוגרים יותר, שיודעים מה לעשות". למרות שלא הצליח לרשום הופעת בכורה בליגה האנגלית הבכירה, הוא לא ויתר על החלום ולא חשש מדרך ארוכה.
כדי לצבור ניסיון, לונווייק יצא למסלול של השאלות. תחילה חזר להולנד ושיחק בפורטונה סיטארד, במדיה רשם 22 הופעות בליגה הראשונה, ובהמשך עבר לאנגליה. בפלימות' ארגייל הוא הפך לשחקן משמעותי, רשם 41 הופעות ועזר לקבוצה לזכות באליפות הליג וואן. בהמשך עבר גם בגראסהופרס השווייצרית (בה סבל מפציעה שהגבילה אותו להופעה אחת), בוויקומב, בהאדרספילד טאון ובלוטון.
התקופה בהאדרספילד הייתה משמעותית עבורו, כי שם התאחד מאט בלומפילד, שאימן אותו גם בוויקומב. המאמן האנגלי החמיא לו וגם סיפר עליו: "הוא מישהו שאנחנו מעריכים מאוד. יש לו תקרה מאוד גבוהה. הוא יכול לשחק בכל עמדה בהגנה, יש לו יכולות אתלטיות יוצאות דופן והוא מאוד טוב עם הכדור".
במהלך השנים באנגליה לונווייק צבר 104 הופעות בליג וואן, ובכל הקריירה שלו לא ספג כרטיס אדום, נתון מרשים עבור בלם שנאלץ להתמודד מול משחק פיזי ואינטנסיבי. הוא אמנם בלם, אבל נהנה מוורסטיליות והסביר בעצמו: "כמובן שאני מעדיף לשחק בלם, אבל עם המערך שלפעמים משתנה אני צריך להיות מסוגל לשחק גם כמגן ימני".
בריאיון לפני כמה שנים, לונווייק סיפר על המעבר לאנגליה: "הייתי לבד, אין משפחה שתעזור, הכל עליי, אבל אני נהנה לראות מקומות חדשים ולשחק כדורגל". וזו אחת הסיבות המרכזיות שגרמה לו להגיד כן למכבי חיפה - קבוצת כדורגל ממדינה שלא נהנית כרגע מפופולריות יתר ושנמצאת כבר כמעט שלוש שנים במלחמה.
היום, אחרי שנים של חיפושים אחרי המקום שבו יוכל לפרוץ, לונווייק מגיע למכבי חיפה עם ניסיון לא שגרתי עבור שחקן בגילו. הוא עדיין מחזיק בחלום להגיע לרמות הגבוהות ביותר, אבל הדרך שלו כבר לימדה אותו דבר אחד: אין מסלול אחד להצלחה.
"כילד הסתכלתי על אחי הגדול, ועכשיו גם על וירג'יל ואן דייק. אני מנסה לקחת ממנו את הפיזיות, הנוכחות והשקט עם הכדור. תמיד יש מה ללמוד, בכל שלב", סיפר. כמו ואן דייק, השחקן שהוא מעריץ, גם לונווייק מאמין שצריך להוכיח את עצמך שוב ושוב. עכשיו, בישראל, הוא מקבל הזדמנות להראות שהמסע הארוך שעבר היה רק הכנה לפרק הבא בקריירה שלו.