יש משהו הוליוודי בכך שליאו מסי חוזר דווקא למטלייף סטדיום בניו ג'רזי. לפני עשר שנים, באותו אצטדיון, אחרי ההפסד לצ'ילה בגמר הקופה אמריקה, הוא הודיע בדמעות על פרישה מנבחרת ארגנטינה. באותו ערב נדמה היה שהקריירה הבינלאומית שלו הסתיימה בכישלון צורב. אלא שמאותו לילה בדיוק מסי נולד מחדש.
אם לא הייתה מגיעה אותה פרישה דרמטית (ממנה חזר כעבור זמן קצר) אולי מעולם לא היינו זוכים לראות את מסי שהוביל את ארגנטינה לזכייה בקופה אמריקה, בפיינליסימה ובמונדיאל בקטאר. במובן מסוים, האצטדיון שבו הקריירה שלו התרסקה הוא גם המקום שבו היא עשויה להיסגר בגמר המונדיאל הערב (22:00, ספורט1). סגירת מעגל שקשה לדמיין מושלמת ממנה.
היכנסו למשחק הניחושים, השתתפו בחידון ובכל שבוע תוכלו לזכות בפרסים שווים
ויש עוד שכבה לסיפור הזה. בגיל 13 מסי עזב את ארגנטינה ועבר לברצלונה. ספרד היא לא רק היריבה שלו בגמר היא גם הבית שבו הפך לכדורגלן הגדול בעולם, ואולי גם הבית שאליו יחזור לחיות ביום שאחרי הפרישה. על הדשא עצמו מחכה לנו התנגשות בין שתי פילוסופיות שונות לחלוטין.
מצד אחד ארגנטינה, נבחרת מלוכדת, אגרסיבית על גבול הברוטאלית עם ערסיות דרום אמריקאית טיפוסית, שנאמר עליה לאורך כל הדרך ש"חוץ ממסי אין בה כלום", ובינתיים כבשה כמעט יותר מכל נבחרת אחרת בטורניר - רק הונגריה (27 ב-1954), מערב גרמניה (25 ב-1954), ברזיל (22 ב-1950) וצרפת (23 ב-1958) כבשו 20 שערים או יותר בטורניר אחד.
לאוטרו נכנס לקצב, אנסו מבקיע בבעיטות מרחוק והם כובשים לא מעט גם במצבים נייחים, כשמסי ממשיך להיות המוח שמייצר את הכל, בדרך לגמר מונדיאל שביעי של האלביסלסטה - רק אחד פחות מהשיאנית גרמניה, כמובן בשאיפה לזכות ולהשתוות לגרמנים ולאיטלקים במקום השנייה בטבלת ההנפות אחרי ברזיל.
ומולה ניצבת ספרד. לא ספרד שהתרגלנו להגדיר דרך אינספור מסירות, אלא נבחרת שהמציאה מחדש את הטיקי-טאקה. אנחנו קראנו לזה "טיקי-טאקה הגנתי". היא עדיין מחזיקה הכי הרבה בכדור, עדיין לוחצת גבוה, אבל בעיקר כמעט לא מאפשרת ליריבות להגיע למצבים. שער חובה אחד בלבד בטורניר ממחיש עד כמה ההגנה שלה הפכה לנשק הגדול ביותר שלה.
אף נבחרת לא רשמה שש רשתות נקיות בטורניר מונדיאל אחד, ואם תסיים את הגמר בלי לספוג, ספרד תקבע את אחד מההישגים ההגנתיים הגדולים בתולדות המונדיאל, כשעד כה שלוש אלופות זכו לאחר שספגו שני שערים בלבד: צרפת (1998), איטליה (2006) וספרד (2010).
יש גם היסטוריה סביב הגמר הזה. זו הפעם הראשונה שאלופת אירופה המכהנת פוגשת בגמר את אלופת דרום אמריקה המכהנת, שהיא גם אלופת העולם. הן בכלל היו אמורות להיפגש קודם לכן בפיינליסימה, אך המשחק בוטל בשל המתקפות האיראניות על קטאר, כך שהמפגש ביניהן מגיע דווקא על הבמה הגדולה מכולן.
ובסוף, כולם ידברו על התמונה ההיא. מסי מחזיק באמבטיה את לאמין ימאל התינוק במסגרת יום צילומים של יוניצף בברצלונה. תמונה מטורפת שנראתה אז מקרית לחלוטין, והיום מרגישה כאילו נכתבה מראש. מסי שבעיניי רבים הוא אלוהי הכדורגל כאילו העביר כוחות או בירך את ימאל וזה מה שקיבלנו.
הם יפגשו לראשונה על כר הדשא וכולם ידברו על המפגש ביניהם, אבל זה לא באמת קרב בין שחקן בן 39 לילד בן 19. זה קרב בין העבר לעתיד, בין אגדה שכבר כתבה את ההיסטוריה לבין זו שרק מתחילה לכתוב אותה. לפעמים כל מה שמפריד בין סוף של סיפור אחד לתחילתו של סיפור אחר הוא משחק כדורגל בודד.