הדקות הכי יפות, אנושיות ומשמחות במונדיאל הזה היו הדקות שאחרי המשחק בין אנגליה לנורבגיה. ארלינג הולאנד, האליל הנורדי שהדיח במו רגליו את ברזיל, הגיע לברך את חברו לשעבר מבורוסיה דורטמונד, ג'וד בלינגהאם. השניים דיברו, התחבקו, החליפו ליטופים וצ'אפחות ידידותיות, ופשוט היו הכי רגועים ונינוחים זה עם זה. רגע לפני כן הם סיימו משחק תחרותי בטירוף, עם כל הלחץ של האומה שלהם על גבם, והם היו שם זה בשביל זה כחברים.
זה היה רגע אנושי ומלבב כל כך.
החברות של בלינגהאם והולאנד מוכרת לעולם הכדורגל ומבוססת על שתי עונות שהעבירו יחד בבורוסיה דורטמונד. הולאנד היה אז בן 18-20, ובלינגהאם בן 17-19. הם בערך בני אותו גיל, וכבר אז נחשבו ל"נכסים" בשווי מאות מיליוני יורו. זה הרבה לחץ, והם התמודדו איתו היטב. נראה גם שהלחץ הזה קירב ביניהם, כי הם אפשרו את הקרבה הזו. וזה כנראה גם עזר להם להתמודד עם הלחץ הכביר. העובדה שהם נהנו לשחק יחד והובילו את קבוצתם לניצחונות חיזקה עוד יותר את החברות הזו.
זה די נדיר שכדורגלן ברמה הכי גבוהה בעולם מפתח חברות עם "חבר לעבודה" בערך בגילו, שחווה פחות או יותר את אותן החוויות כמוהו. ונראה ששניהם גם באותו ראש בדיוק, עם הומור דומה ונקודת מבט די דומה על העולם. והשניים האלה חברים. נחושים ותחרותיים, אבל גם מבינים שהם צריכים זה את זה בשביל תמיכה רגשית ומילה טובה.
והם גם ההפך הגמור, למשל, מדמויות אחרות ששלטו בעולם הכדורגל עד לא מזמן - נגיד ניימאר.
תחשבו על זה. ניימאר, במהלך המונדיאל בארה"ב, בחר לקנות שעון יוקרה מכוסה יהלומים בעלות של מיליון דולר. זה ממש לא שונה מהתנהלותו הרברבנית לאורך הקריירה, שהביאה אותו לכמה שיאים מדהימים. אבל הוא לנצח ייזכר כמי שהחמיץ יותר משחקים בליגת האלופות מאשר כיכב בהם. הוא ייזכר כמי שפירק את אחת משלישיות ההתקפה המדהימות בהיסטוריה של ברצלונה - הוא, לואיס סוארס וליאו מסי - כי רצה לצאת מהצל של הארגנטינאי. והוא ייזכר כמי שנרכש בסכום שהפך אותו לשחקן שפשוט לא יכול להשתלם לקבוצה שלו, בעודו מאכזב שנה אחרי שנה בליגת האלופות - בין היתר בגלל חוסר המקצועיות שלו, הבילויים עד אמצע הלילה עם פמלייתו, משחקי הפוקר ושאר השטויות.
וכמובן, פחות יזכרו אותו בגלל שנייקי ביטלה את ההסכם איתו לאחר שעובדת בחברה טענה כי תקף אותה מינית - אבל זה לא מפתיע. אין ספק שיהיו גם כאלה שיזכרו אותו בגלל זה.
מנגד, ארלינג הולאנד חזר מארה"ב לנורבגיה עם פוחלץ של דביבון, שכמובן היה חלק מבדיחה פרטית כלשהי עם מישהו. לא יזכרו אותו על זה, אבל זה כן נותן קצת תובנה לגבי איזה בחור הוא. עוד דבר שמלמד משהו על סוג הגבר הצעיר שהוא, הוא מה שהוא בוחר לעשות עם הכסף שלו.
לפני המונדיאל החליט החלוץ להשקיע 1.3 מיליון קרונות נורווגיות, כמעט 200 אלף דולר, ברכישת ספר נדיר משנת 1594 על מלכי נורבגיה. הוא תרם את הספר, שנרכש במחיר שיא, לספריית עיר הולדתו, כדי שתושבי המקום יוכלו לקרוא בו, במקום לראות אותו נעלם בתוך אוסף פרטי.
כלומר, בניגוד לניימאר, הולאנד הוא בחור צעיר, חיובי וקצת מוזר, שתורם לקהילה שלו כדי שתוכל לשמר את התרבות שלה.
ובלינגהאם, עם סגנון מאוד מובהק משלו, אבל הרבה יותר צנוע משל ניימאר וגם הרבה פחות בלינג-בלינג, תרם מאות אלפים לבניית בתי ספר בקניה ומקדם עמותה לשיפור בריאות הנפש בקרב צעירים בריטים.
בלינגהאם והולאנד, שניים מהכוכבים הגדולים ביותר בכדורגל העולמי, הם גם ההפך הגמור מרוב התוכן שנערים וגברים צעירים סופגים היום דרך הרשתות החברתיות.
התוכן הזה, ברובו, מגיע ממשפיענים רעילים שמדברים בקלישאות ומרוויחים משנאת הנשים שלהם, או ממה שמוגדר באינטרנט כ"Manosphere" - מנוספרה - כל מה שברשת מייצג את התנועה לזכויות הגבר, אינסלים, MGTOW, תנועת הפיתוי ועוד. חלק מאותם משפיענים מקדמים סטריאוטיפים על גברים ונשים, גבריות רעילה, מיזוגיניה והתנגדות לפמיניזם.
יש כל כך הרבה פודקאסטרים על "כלכלה", "בריאות" ו"כושר" שמקדמים קפיטליזם דורסני לצד מטבעות קריפטו, אתרי הימורים, תוספי מזון ואפילו סטרואידים לגברים צעירים ובודדים - והם מרוויחים מזה הרבה מאוד כסף, לכאורה. לעיתים כל הבלינג שלהם - מכוניות הספורט, אופנועי הים והנשים שמצטלמות איתם לאינסטגרם - הוא פשוט מתנות מחברות קריפטו או מסוכנויות הימורים, שנועדו לקדם דמות ריקה מתוכן, שרק מכסה ומסתירה כעס, מרירות ויחסים נוראיים עם אמא - אבל מגייסת הרבה צעירים ל"תנועה".
בניגוד לחרא הזה, הולאנד ובלינגהאם הם גברים צעירים שבאמת מרגישים בנוח בתוך העור שלהם, וזה אומר שהם גם מרגישים בנוח עם חברים ומסוגלים לפרגן ולהראות אהבה. "אני די שמח מהחיים שלי", אמר הולאנד אחרי ההדחה מול אנגליה. "אני נהנה מהם, אני נמצא במקום טוב".
רוב הכדורגלנים הבולטים במונדיאל 2026 - ובמיוחד בלינגהאם והולאנד - הם עשירים וכריזמטיים, אבל הווייב של שניהם, שניים מהשחקנים הצעירים שיכבשו את פסגות עולם הכדורגל בעתיד הלא רחוק, הוא של אנשים מאוזנים, בעלי אינטליגנציה רגשית וחיבור לחיים האמיתיים. הם לא שונאים נשים. ממש לא. ההפך הגמור הוא הנכון.
שני הכוכבים זוקפים הרבה מאוד קרדיט לזכות אימהותיהם. מאז 2025 הולאנד לובש את שמו המלא, בראוט הולאנד, על גב חולצתו כשהוא משחק בנבחרת הלאומית שלו, כדרך לחלוק כבוד לאמו, אלופת הקרב-שבע הנורווגית גרי מריטה בראוט.
השפעתה של אמו של בלינגהאם, דניז, על הקריירה שלו מתועדת היטב. כשג'וד הוחתם על ידי דורטמונד תמורת 25 מיליון ליש"ט, בגיל 17 בלבד, דניז - שעבדה במשאבי אנוש בחברות שונות - עברה איתו, והשאירה את בן זוגה מארק בבית בברמינגהאם כדי לטפל בבנם הצעיר ג'וב. היא ניהלה את כל הלוגיסטיקה ואת חייו של בנה בן ה-17 במדינה זרה, וגם עודדה את החברות שלו עם הולאנד.
זה אפשר לג'וד להתמקד בקריירה שלו ולהתקדם עד לפסגת הכדורגל - ריאל מדריד. "אני יכול לומר ללא ספק שאמי הייתה חשובה יותר בקריירה שלי מכל מאמן שהיה לי", סיפר.
גם מיד לאחר המשחק נגד נורבגיה הוא מיהר לציין אותה לשבח, וחשף כי דבריה השפיעו על האופן שבו פעל על המגרש, כשכרטיס צהוב ממשחק קודם נגד הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו מרחף מעל ראשו. "אמא שלי אמרה לי כל השבוע לשמור על הפה שלי, להיזהר בתיקולים שלי, לשלוט בהבעות הפנים שלי, לשלוט ברגשות שלי", הוא הודה. "אז כן, אני חושב שהיא קדחה לי בראש כל השבוע שאני צריך להיזהר מהכרטיס הצהוב הזה".
רמת הפתיחות, הרגישות וההבנה של כדורגלנים צעירים כמו בלינגהאם שונה לחלוטין מהתנהלותם של רוב כדורגלני העבר, ולפחות לפי סקרים בבריטניה, זו גם ההתנהגות שלפחות 76% מהגברים הצעירים במדינה רואים כראויה לחיקוי.
נכון, אנגליה ובלינגהאם לא זכו במונדיאל, אבל הקיץ הזה היה ניצחון נאה מאוד של גברים צעירים ולא רעילים על "המנוספרה" הדוחה. הלוואי שנראה עוד ועוד ניצחונות כאלה בעתיד הקרוב.